רוצים למחזר את המיקרו הישן? היכונו לתרגיל ביורוקרטי מתיש

הבורגנים מבינינו שהשכילו להתקין בביתם בר מים של תמי4 ודאי הבחינו כי לאחרונה החלה החברה לציין על גבי אריזות המסננים שמגיעים לפתח הבית אחת לכמה חודשים, כי חשוב להעבירם למיחזור בתום השימוש. אלה שגם טרחו לקרוא את האותיות הגדולות והקטנות הופנו לאתר האינטרנט של מ.א.י – תאגיד מיחזור אלקטרוניקה לישראל. מתי המעט ששרדו עד כאן, בדקו היכן ממוקמים הפחים שפיזר התאגיד ואשכרה יצאו מהבית כדי להפקיד את הסנן/מחשב/מגהץ/מכונה להורדת שיערות ברגליים ששכבה להם בבית באחת הנקודות המיועדות – חוו ודאי תסכול לא קטן.

באתר הקריפטי והמבולבל של החברה – שכדי להתמצא בו צריך לפנות יחידת זמן של כפרק וחצי בסדרה, מצוינות מגוון אופציות לשומרונים הטובים – חנויות מכשירי חשמל, חנויות כלליות, תחנות דלק של פז וסונול, ומוסדות השייכים לרשויות מקומיות. בכל הנ״ל אמורים אליבא דה אתר להיות מוצבים פחים למיחזור פסולת אלקטרונית, שמפונים באופן סדיר ותכולתן מועברת למ.א.י. אלא שבפועל ההצהרות האלה רחוקות מלהיות מדויקות. חשוב לציין כי גם רשימת החנויות עצמה מצריכה אוריינות קריאה ברמה אקדמית, ולרוב הכתובות אינן ברורות. בחנות חשמל בדרום העיר לא ידעו דבר על מכשירים אלקטרוניים ואמרו שאפשר למחזר אצלם רק סוללות. בסניף של רשת הביגוד גולף ביטלו את עצם הרעיון שצריך להיות שם פח, בתחנת דלק של סונול משכו כתפיים בחוסר אונים ואילו בתחנה של פז נמצא, לאחר חיפוש יסודי ברחבי המקום, מכל פלסטיק חבוט עם לוגו של מ.א.י, בתוכו אשפה רגילה ובלתי ממוינת שניכר שלא פונתה זה חודשים. המוקד היחיד שאכן התהדר במכל גדול ומכובד שבו שכבו כמה מכשירים משוללי רוח חיים היה הנקודה העירונית של עיריית תל אביב־יפו בספריית מגדל שלום, שכללה גם פחי מיחזור לסוללות, נייר ופלסטיק.

במחלקת הדוברות של חברת מ.א.י טוענים שהכדור לא בידיים שלהם. ״האחריות היא על המשווק של המכשיר החדש שנרכש, שמחויב לקבל מכשירים אלקטרוניים ישנים בעת רכישת חדשים, או לפנות מהבית מכשירים ישנים בעת התקנת המכשירים החדשים, ללא תשלום. אנחנו קוראים לציבור לעמוד על זכויותיו להפריד פסולת אלקטרונית וסוללות כהלכה ולנצל את החוק. תאגיד מ.א.י הציב מעבר למתחייב בחוק, מכלים לאיסוף פסולת אלקטרונית באלפי חנויות משווקים בישראל, על מנת לסייע למשווקים בקיום הוראות החוק, ולאסוף מכשירים אלקטרוניים ישנים ולהעבירם למיחזור".

השאלה היא אם אפשר להתנער מאחריות כאשר הציבור הישראלי דה פקטו אינו ממחזר ואינו מורגל כלל לחשוב כך על הדברים. מה עושים למשל כאשר מקבלים מחבר מיקרו משומש ונדרשים להשליך את הישן? אף משווק הרי אינו אמון על האיסוף אם לא רוכשים ממנו מכשיר חדש תחת הישן. האם ניאלץ לסחוב את הגוויה לאחת מקומץ נקודות המיחזור של העירייה? ומה אם – כמו רבים מתושבי העיר – איננו מחזיקים מכונית? האם אנו מצופים לשלם מחיר מופקע עבור נסיעת מונית, לאחר סחיבה של המכשיר במורד מדרגות, רק כדי לבצע פעולה שהיא במידה רבה אלטרואיסטית ביסודה?

על פי מ.א.י עצמה פסולת אלקטרונית היא אחוז אחד מהאשפה הנוצרת מדי שנה במשקי הבית בישראל, אך היא אחראית על כ־70 אחוז מגורמי הזיהום והרעילות הנובעים מפסולת ביתית. על פי חוק משנת 2012 חובת האיסוף והמיחזור של פסולת אלקטרונית אכן חל על יצרנים, יבואנים ומשווקים, אך הציבור הישראלי כלל אינו מודע לכך ואינו מנצל את זכותו לדרוש את האיסוף או את הפינוי, מה גם שהמודעות לנושא בארץ היא מהנמוכות במדינות המערב. האשמה האמיתית חלה באופן גורף על המחוקק הארצי והמוניציפלי גם יחד. באותו אופן שהוכרזה מלחמה על תאונות הדרכים – באמצעות פרסום מסיבי ואכיפה בנוסח אפס סובלנות – ראוי שכך יהיה גם בתחום איכות הסביבה והמיחזור, שאם להאמין למחקרים מאיים עלינו לא פחות מהקטל בדרכים או שרה נתניהו.