במסעדה הזאת מגישים קבב מצוין עם רוטב שום שימחק לכם את המוח

במלחמה התרבותית שהתחוללה במדינת ישראל, בין מזרחים לרומנים היו קרבות רבים. אני לא רוצה לסכם, אבל אני יכול להגיד שלפחות בשניים המזרחים ניצחו: במוסיקה ובקבב. די להציץ ברשימת האמנים המושמעים בעשור האחרון ברדיו, ולהסתובב בקבביות ארצנו. אין נציגות לרומנים. אוקיי, יש לנו את מתי כספי ושלמה ארצי, ויש כמה קבביות רומניות בחיפה וביפו. אבל בגדול הם במגמת היעלמות. ובצדק. לגבי הקבבים, כאילו (ולגבי שלמה). הקבב הרומני נחות מאחיו המזרחי. בשונה מהמזרחי, שהוא רך ועסיסי, טחון גס, מלא בעלים ותבלין, את אחיו הרומני טוחנים דק, מגישים עם תיבול מינימלי ולשים עם סודה לשתיה, כך שהוא יוצא מוצק וצמיגי יותר. הוא לא מתאים לחיך המזרח תיכוני המאופיין באהבה לאוכל טעים.

לתוך הקרב האלים הזה שהיה נראה שהוכרע לחלוטין נכנסה ז׳אן דארק חצי-רומניה, אורית מושקוביץ, שהחליטה לפתוח לפני שנה את ״מיטש״, קבביה רומנית, במורדות שוק הכרמל, כשמסביבה גולייתים של קבב מזרחי בדמות ״שמואל״, ״הכרמל״, ״ג׳סמינו״ ועוד. על הנייר זה נשמע כמו התאבדות באמצע השוק למען מטרה דתית. שזה בדיוק מה שיהיה לנו פה אם כחול לבן ירכיבו ממשלה.

החזרת הייתה טעימה אך עוררה בי דאגה שמנסים להתחנף אליי, כי היא לא הייתה חריפה. ואני, כשאני אוכל חזרת, אוהב שהמוח שלי כואב, הנחיריים נפתחות, והנשמה שלי סובלת.

בכניסה לדוכן הכל מתחיל להתבהר. אורית נמצאת במטבח ויורה משחקי מילים שנסובים סביב המותג ״מיטש״ (״מה מיטש״?) על הגריל, הבת שלה רונה, שמעירה בעקיצות על הבדיחות האלה (״עזוב אותה, היא זקנה״) ובשעה שאני הגעתי גם ישב לידי בן הדוד של אמה של אורית שבדיוק ניהל שיחה קולחת עם אמה בטלפון. לרגע הרגשתי שאני אוכל אצל חבר.

התחלתי עם צלוחיות טעימות של איקרא וכבד, שהגיעו יחד עם פרוסה מאוד נדיבה של לחם לבן וחזרת. האיקרא הייתה טובה, אבל אני לא האדם לשפוט. הכבד היה לא מהסוג הגרגרי כמו ברוב המסעדות הרומניות, אלא משחתי יחסית וגס, וטעים מאוד. החזרת הייתה טעימה אך עוררה בי דאגה שמנסים להתחנף אליי, כי היא לא הייתה חריפה. ואני, כשאני אוכל חזרת, אוהב שהמוח שלי כואב, הנחיריים נפתחות, והנשמה שלי סובלת.

לאחר מכן הזמנתי את מנת הדגל של המקום: שני קבבים עם נקניקית פטרוצ׳אן וצ׳יפס. רונה, הבת, הכינה את הקבבים על הגריל. הם הגיעו על המגש של תועפות בצל, ועדיין לחששו מהאש ונצצו מהשמן. הם היו תפוחים, ועם חיתוכם הדגימו ורדרדות מתונה. ביס ראשון הבהיר – כל הפסקה הראשונה שכתבתי על רומנים ומזרחים הייתה גזענות במסווה של פובליציסטיקה. הקבב היה מצוין. רומני, לא רומני, זה פשוט לא משנה. הוא היה עסיסי, שומי ושומני. וכל המשקולות הרומניות – הדחיסות, הטחינה הדקה, הסודה – פתאום נראו כמו חזון.

בן דודה של אמה של אורית שאל אותי איך הנקניקיה. אענה לכם כפי שעניתי לו: טעימה, אבל היא לא הקבב. הצ׳יפס עצמו היה עגול, דק, שומני ושחום. נראה שעבר טיגון ארוך יחסית והיה טעים. לצד הקבב הגיעו גם פנכות של טחינה, סלט חצילים, ואני ביקשתי גם לקבל מהמוז׳דיי, ממרח שום רומני. טעימה קטנה מהחצילים והמוז׳דיי הפיגו את חששותיי מהחזרת: אף אחד לא מנסה להתחנף אליך במיטש. החצילים היו יותר שום מחציל, כלומר, נהדרים. המוז׳דיי, בניגוד לממרח הסקורדליה היווני שאינו אלא פירה בתחפושת, היה שום למהדרין ופוצץ לי את המוח. כל כיתה ג׳ נמחקה לי מהזכרון ואני צריך עזרה עם כפל וחילוק.  הסיפור של מיטש הוא לא סיפור של קבב רומני. הוא סיפור של עסק משפחתי שעושה אוכל מצויין שהוא במקרה קבב רומני. הוא סיפור של עסק אמיץ שמכין אוכל לא מתחנף. ואם מכפילים את שני הסיפורים האלה, מקבלים… מקבלים… אני לא זוכר…

טעים? מאוד

וייב: אמא די את מציקה לי

טבעוני: אם בא לכם סלט חצילים

מחיר: 45 ש״ח לשני קבבים עם צ׳יפס וסלטים, 10 ש״ח לתוספת נקניקיית פטרוצ׳אן, 15 ש״ח לכבד+איקרה

מיקום: חיים חבשוש 31, 054-750-3052, א: 11-17, ב-ה 11-22, ו 10-16