מייקל פיילין: "אי אפשר באמת לטעון שזו נוסטלגיה"

היו כמה ניסיונות לאחד את מונטי פייתון בעבר. מה אפשר את זה הפעם?

"בשנים האחרונות חברי מונטי פייתון היו קצת נרפים וחסרי תנופה בעניין הזה. יש דיווחים מוטעים על כך שהיינו פעמים רבות על סף הופעה ואני סירבתי להשתתף. זה היה לפני 15 שנה וזה לא היה מאוד מאורגן. לא פיצחנו את השאלה: האם להופיע באצטדיון עם מסכים או באולמות קטנים של 1,000 מקומות שבהם ניתן באמת לשמוע את המערכונים? ואיך נתמודד עם העובדה שגרהאם לא איתנו? הדברים האלה לא זכו להתייחסות רצינית".

 טרי גיליאם אמר לאחרונה שלדעתו זה מדכא שאתם מתאחדים.

 (צוחק) "לטרי יש ראייה מלודרמטית מאוד של הדברים האלה. אני לא חושב שזה מדכא. מרגע שהחלטנו לעשות את המופע צריך להסתכל על כל היתרונות שבעבודה יחד – ויש הרבה! בהפקה קומית אנחנו במיטבנו, ואנחנו עדיין מצוינים בזה. עדיין מדברים הרבה על מונטי פייתון, ויש עוד אנשים שנזכרים בזה כמשהו שהם מוקירים והיו רוצים לראות שוב. אז הבנו שאנחנו יכולים להמשיך להתלבט בזה כל חיינו – כמה שעוד שנשאר לנו – או שאנחנו יכולים פשוט לעשות את זה. כולנו כבר בשנות ה־70 שלנו, והרגשנו שזו אולי ההזדמנות האחרונה. אז הייתה בזה קצת חמדנות, אבל זה נועד במידה רבה להודות לאנשים שהאמינו בנו במשך כל השנים, ועדיין נהנים מזה".

"או שזה מצחיק או שזה לא מצחיק". פיילין. צילום: אנדי גוטס

 נוסטלגיה היא דבר בריא לקומדיה?

"אי אפשר באמת לטעון שזו נוסטלגיה. או שזה מצחיק או שזה לא מצחיק. זה תמיד היה הבסיס של מונטי פייתון. זה די פשטני, אבל כך בחרנו את המערכונים שביצענו. טוב, היה מערכון אחד או שניים פחות טובים שנכנסו פה ושם. אבל האם זה גרם לכולנו לא לצחוק? התשובה היא לא. זה רחוק מלהיות נוסטלגי, ובמקרה של פייתון זה אפילו גדל, מהסיבה הפשוטה שאנשים עדיין חושבים שזה מצחיק. אם זה עדיין גורם להם לצחוק, גם מערכונים שנעשו לפני 30 או 40 שנה, זה בסדר".

באיזה מערכון אתה מצפה להופיע?

"יש כמה. מערכון הוויכוחים הוא נהדר, ואני רוצה כבר לבצע את לבצע את ה'אינקוויזיציה הספרדית' בהופעה חיה על הבמה בפעם הראשונה. זה לא נעשה עדיין ואני חושב שזה יצליח כי יש שם הרבה צעקות והתרחשויות מטופשות, זה לא סתם שני אנשים שיושבים ליד שולחן".

כחבר הצעיר ביותר בחבורת מונטי פייתון, האם אתה מרגיש שבאחריותך לוודא שהמופע רלוונטי לקהל צעיר יותר?

(צוחק) "אני מקווה שזה יענה על הציפיות והדרישות של בני ה־70 בקהל, כן. הם צעירים ממני רק בשנה אחת, אבל אני יודע שבני 70 הם זן אחר. אעשה כמיטב יכולתי עבורם. אבל בני 60 ומטה? אני לא יודע. נקווה שהאצטדיון יהיה מלא במטפלים בקשישים שיוכלו להסביר להם מה אנחנו עושים".

כשהתראיינת ל"Time Out" ב־1973, אמרת שאתה חושב על מונטי פייתון כעל משהו שכיף לעשות, אבל שבאופן בסיסי זו עבודה. אתה עדיין מרגיש כך?

"מעניין מאוד שאמרתי את זה אז, כי לא היינו 'קומיקאים אגדיים מפורסמים' וכל השטויות האלה שאמרו עלינו מאוחר יותר. זו הייתה עבודה בשבילנו, ואפילו לא מכניסה במיוחד. עשינו עוד הרבה דברים במקביל כדי להתפרנס. כיום, מכיוון שזה החזיק מעמד כל כך הרבה זמן, והמורשת הפכה למשהו שבכלל לא ציפינו לו, זו לא סתם עבודה. זו הכרה במשהו שיש לו איכות ארוכת טווח, שבהחלט לא צפיתי מראש".