מיכל ישראלי יצאה לחפש אהבה ברשת וחזרה בחיים. בקושי

שינוי הסטטוס שלי בפייסבוק לסינגל, גם אם לא נחשף לציבור חבריי, שינה לחלוטין את אופי הפיד. ככה זה כשפייסבוק מספקת ממשק פרסום פשוט שמאפשר לפלח את קהל היעד ביעילות. כשהייתי אין אה ריליישנשיפ הוצפתי בפרסומות לגני אירועים, כאילו היו המפרסמים אימא שכמהה להפוך לסבתא, ועם הפיכתי לרווקה – הגיעו אתרי ההיכרויות.

מכל המודעות שניסו לפתות אותי עם תמונות של הייטקיסטים סחים, בלטה אחת, Happn, שנראתה קולית ויחסית לא מתאמצת. הורדתי אותה. Happn מבוססת על מיקום בטווח גיאוגרפי ומנסה לחקות את הרעיון החמוד של Missed Connections – ההודעות הן בנוסח "ראיתי אותך ב-", כמו אלה שבעבר היו מודפסות בעיתונים. היא מציגה בפני המשתמש פרופילים של אנשים שחלפו על פניו, לכאורה, ברחוב. כלומר – מי שהיה בסביבתו המיידית במהלך שיטוטיו בעיר. מלבד זאת האפליקציה עובדת בדיוק על היתרון הטינדרי – שניכם עשיתם לייק? נוצר ביניכם "קראש" ואתם יכולים לקחת את זה מכאן. אופציה נוספת היא שליחת "צ'ארם" למי שעשיתם לו לייק ולא לייקק בחזרה, כדי לאותת שאתם בעניין.

אפליקציה טרייה נוספת היא Bumble, שנוצרה על ידי עובדת טינדר בדימוס וויטני וולף אשר הגתה גרסה פסאודו פמיניסטית של אפליקציית האם. ככזאת היא מאפשרת אך ורק לנשים לפנות לגברים, לאחר שהתלקח ביניהם לייק. לאישה יש חלון זמן של 24 שעות לפנות לגבר, ואם היא לא מנצלת אותו, יתפוגג לו הקשר. הגבר מורשה להאריך את החלון הזה פעם אחת ליממה נוספת, ובכך לרמוז שהיה רוצה לקבל איזה "היי" יבשושי שיגלגל את הכדור למגרש שלו. החיסרון המשמעותי של Bumble הוא כמות המשתמשים. ייתכן שמעבר מוקד הכוח לידי הנשים מרחיק את הגברים הרגילים להסתער ראשונים, וכך מיציתי את מאגר השידוכים הפוטנציאליים שלי לאחר דקות אחדות והגעתי למסך שמודיע לי שאין כרגע עוד זכרים בנמצא. היתרון הוא שבניגוד לטינדר לא תמצאו כאן אף לא תמונה אחת של בחור נטול חולצה, כאלה שמצלמים את ידם תחובה בתוך התחתונים או תמונת שאטרסטוק של בחורה קשורה. אבל אולי זה כלל לא יתרון, אלא הפנמה של סטיגמות מגדריות שמניחות שנשים לא מחפשות סטוצים או לא מעוניינות בפרקטיקות מעולם ה־BDSM. אולי. מכיוון ששתי האפליקציות חדשות ודי גלמודות, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהתוודע מחדש לאוקיי קיופיד הישן והטוב, שבניגוד לטינדר ונגזרותיה עדיין מנסה לייצר קסם על ידי התאמה אישיותית, ולא על ידי רושם ראשוני וחיצוני בלבד.

ימינה, ימינה, שמאלה שמאל

הרשו לי להתחיל מהסוף. לאחר סוף שבוע של שימוש כבד באפליקציות האלו, כולל כמה דייטים, לא נותר ממני כלום. הליבידו נקטל, ועמו הרצון לפגוש אנשים חדשים או ישנים. אולי אני לא בנויה לחיי הדייטינג המסחררים, עובדה היא שהקצב, הכמות ובעיקר הדושבגים, סחטו אותי רגשית.

הפכתי לאדם בעל מבט מזוגג שרוב זמנו מתכלה בנפנוף האצבע. שמאלה. שמאלה. ימינה. שמאלה. שמאלה. שמאלה. בכל דפדוף ימינה הלב התמלא תקווה שעוד רגע יעלה מסך המאץ' המיוחל, שמשמעותו שגם האדם מאחורי התמונה שמולי חיבב את פרצופי, ואולי זהו תחילתו של רומן אגדי. כל דפדוף לצד שמאל לווה ברגשות אשם והחמצה, שכן אולי אני מוותרת על אהבת חיי רק בגלל שעדיין אין לו זקן. כל אלה – מה שנקרא "רגשות" בשפת האדם הפשוט שהייתי לפני שהפכתי לזומבית דייטינג – נעלמו כליל לאחר כמה שעות של דפדופים נמרצים.

בעוד Happn ו־Bumble מקנות את האופציה לצ'אט רק למי שעשו לייק הדדי, באוקיי קיופיד הצ'אט פרוץ ומופקר. לראשונה בחיי הבנתי מדוע נשים מתעלמות מגברים שפונים אליהן באתרי היכרויות: בתור אדם שמשתדל, ככל האפשר, להיות נחמד לזולת, הקפדתי תמיד לסרב לגברים בנימוס. כלומר, מטרידני רחוב או מפשיטים במבטים יקבלו חזרה את אותו יחס חזירי, אבל מי שפונה אליי בחן ובנימוס יזכה לגינונים הבריטיים שלי. באוקיי קיופיד, לעומת זאת, נאלצתי להתפשר על עקרונותיי בשלב מסוים. המוסכמה המגדרית הארכאית שלפיה הגבר הוא זה שעושה את הצעד הראשון מתקבלת כאן בהכנעה, והתוצאה היא תיבת הודעות כה עמוסה, שלא מאפשרת פנאי לפניות יזומות לאנשים אחרים. לאחר יממה שבה הקפדתי לענות לכולם, גם למי שהפרופיל שלו עשה לי פריחה, כרעתי תחת העומס והבנתי שאין ברירה – אם לא אתעלם מחלקם, לא יהיה לי זמן אפילו לכביסה. כך החלטתי שהגיע הזמן לסנן את מי שקורא לי "ממי", מנסה להכריח אותי להתקשר אליו ואז עובר לקללות (סיפור אמיתי!) או שואל אותי אם אני רוצה לזיין אותו עם הדילדו שלו בתוספת סמיילי (עוד סיפור אמיתי, לצערי).

שלא יהיו אי הבנות – אין שום דבר רע באפליקציות היכרויות. להפך. הן מאפשרות להיחשף למגוון ולכמות אדירה של אנשים שלא פוגשים ביומיום או שהסבירות שהייתם מתחילים לדבר איתם מזערית. מתנגדי הטכנולוגיה למיניהם (אם יש עדיין כאלה) יביטו אולי באפליקציות הדייטינג בהתנשאות ויעדיפו את הימים הפשוטים של ההיכרויות האורגניות, אבל דווקא יש משהו נחמד ואפילו מוגן בהיכרות באופן הזה. אחרי הכל, זה קורה בנוחות של הבית שלכם. אפשר להתעלם או לחסום את מי שהופך אגרסיבי, ובהיעדר הלחץ של פגישה במציאות, עם החששות והמודעות העצמית שמתלוות אליה, אפשר לפתח שיחות מתחכמות אל תוך הלילה מבלי לחשוב איך אתם נראים בפיג'מה הקרועה.

אך תמונה והתכתבות לא תמיד יעידו על טיבו אדם. את הלקח הזה למדתי כשפגשתי ב־Happn את מאיר, בעל גלריה בן 36 מיפו. מכיוון ש־Happn מבוססת על גבולות גיאוגרפיים מצומצמים, היא מציגה אופציות הומוגניות למדי. לנוכח העובדה שעברתי לפלורנטין לאחרונה, הוצג לי רוב מוחלט של גברים מזוקנים וקולים עם כלבים – בדיוק הטעם שלי. כשקבעתי להיפגש עם מאיר המזוקן והקול, הוא נתן לי את כתובת הבית שלו. "אני לא באה אליך הביתה", כתבתי לזר המוחלט שבצד השני. קבענו להיפגש באנה לולו. כשהגעתי לשם, הרווק הנחשק לא היה בנמצא. הברזה מפוארת? לא ולא. התקשרתי אליו, והוא שוב נתן לי הוראות הגעה לביתו. "אני לא באה אליך הביתה", אמרתי לו שוב בטון שמבהיר שאני רצינית. בלית ברירה הוא הגיע למקום, ואז החלו חמש דקות של מסע שכנועים פתטי. "נו, בואי נעלה. נעים אצלי יותר". מלבד "יבוא לך", נדמה שהוא ניסה את כל הטריקים בספר, גם לאחר שהסברתי ביסודיות למה לא אדרוך בביתו.

ניסיתי להבין אם הוא טיפש, עושה עצמו טיפש או שמא חושב שאני טיפשה – ואיזו אפשרות גרועה יותר. ואז הבנתי. מדובר באדם שהגרסה שלו לא התעדכנה. בשנת 2015 כשאנחנו אומרות "לא" אנחנו מתכוונות ל"לא", ואם אנחנו רק רוצות סקס אנחנו יודעות להגיד "כן". אנחנו לא משחקות אותה קשות להשגה כמו בספרי החוקים של הניינטיז. כשכל ההסברים לא עזרו, שתקתי. ידידנו העיקש פירש את השתיקה כהסכמה, וכשגילה להפתעתו שהיא שתיקה של ייאוש, קם והודיע שהוא הולך הביתה לישון.

המסקנה, מאיר: אם אתה כותב בפרופיל שאתה מחפש "אישה לחלוק איתה את החלומות שלי", תקבל פניות מנשים שמחפשות זוגיות. אם אתה מפנטז על לילה כיפי ונטול מחויבות, פשוט הכרז בכנות שאתה מחפש לילה כיפי ונטול מחויבות ותופתע לגלות שיש נשים שמחפשות את אותו הדבר בדיוק. חלומות פז.

מאוכזבת פניתי לאוקיי קיופיד והלכתי על בטוח – האדם שחולק עמי את אחוזי ההתאמה הגבוהים ביותר. הממשק של אוקיי קיופיד מאפשר לענות על אינסוף שאלות, כך שאחוזי ההתאמה שלו יכולים לדייק. ביני לבין יואב היו 93 אחוזי התאמה. השיחה אכן קלחה ואחרי יומיים של קשקושים על חתולים וקניה ווסט קבענו להיפגש, בהנחה שהקליק יימשך גם בעולם האמיתי. את המבט על פניו של יואב ברגע שהגעתי למקום היה לי קל לזהות, שכן ראיתי אותו לא פעם. החיסרון העיקרי בבליינד דייט עם הגבר התל אביבי הוא שההיצע הנשי המקומי גורם לו, ובצדק, לצפות שתופיע נסיכה קוקטית כמו מרבית הבחורות שמסתובבות בעיר הזאת והורסות את הסיכויים לנו – המיעוט השמנמן. שאר הערב אמנם היה חביב, אבל כלל התחמקויות מיצירת קשר עין, מהלך קלאסי של גברים שנועד למנוע מהאישה שמולם לחשוד שיש סיכוי שהן ייגעו בה עם מקל סלפי. נפרדנו בטפיחה על השכם. בבית גיליתי שדבר טוב אחד יצא ממכבש הדייטים שמחץ כל טיפת רומנטיות שעוד נותרה בי – הבנתי שהרבה אופציות הן יותר מדי אופציות, והחורף הזה אני מעדיפה להיות לבד.