למילטון נסימנטו אין מילים, רק מוזיקה

השבוע עלתה לדף הפייסבוק של מילטון נסימנטו תמונה אחת שצולמה בלונדון, במהלך סיבוב ההופעות שלו. במבט ראשון זה נראה כמו צילום בנאלי, זהה לאינספור אחרים שמתעדים את אותו מעבר חצייה שהביטלס הנציחו ב־1969 והפך לאתר עלייה לרגל לתיירים משועממים. מבט קרוב יותר חושף הבדל מהותי: מי שמוביל את השורה, במקומו של ג'ון לנון, הוא נסימנטו עצמו, אחד מהמוזיקאים הגדולים, המקוריים והמרגשים בחצי המאה האחרונה, ומי שבארצו גדול אולי כמעט כמו הביטלס. למען האמת, אחד הלהיטים הגדולים שלו הוא מעין מכתב פתוח "ללנון ומקרטני" שבו הוא שר בהתרסה כלפי השניים: "אני מדרום אמריקה, אני יודע שלא תבינו, אבל עכשיו אני קאובוי, אני מזהב, אני אתם, אני מהעולם, אני ממינאס ז'ראיס".

נסימנטו הוא אולי האמן המזוהה ביותר עם מדינת מינאס ז'ראיס שבברזיל. הוא אפילו הקדיש לה שני אלבומים שלמים ("מינאס" ו"ז'ראיס") בשיא הקריירה שלו. במדינה העצומה אין חוף, אבל יש בה נהרות שוצפים, שדות מוריקים, הרים גבוהים ועיירות עתיקות שמסתתרות ביניהם. באחת מהן, טרֶס פּוֹנטַס, גדל נסימנטו, ילד שחור במשפחה לבנה שאימצה אותו לאחר שאמו, עוזרת הבית של המשפחה, נפטרה בגיל צעיר. פעמים רבות במהלך הקריירה שלו, נסימנטו סיפר על אהבתו הגדולה לאמו המאמצת ליליה, שלכבודה הלחין שיר שנושא את שמה – שיר ללא מילים, כי "אין מילים שמגיעות לקרסוליים של אמא שלי", כפי שסיפר פעם. בילדותו, נסימנטו היה יוצא לשיר לבד בהרים ומקשיב להד החוזר של קולו. כך הוא גילה לראשונה את כישרונו העצום ואת הקול הייחודי שבתוך כמה שנים יהפוך לאחד הקולות האיקוניים ביותר שיצאו מברזיל.

נסימנטו הצעיר (שמילדותו כולם קוראים לו "ביטוקה") הושפע ממה ששמע ברדיו בשנות ה־50, ובאופן מפתיע התחבר בעיקר דווקא לזמרות הגדולות של התקופה – ברזילאיות כמו אליזט קרדוזו ואנג'לה מריה, אימה סומאק מוונצואלה וגם אלה פיצ'גרלד ובילי הולידיי. בגיל 20 הוא הגיע אל בירת מינאס ז'ראיס, בלו הוריזונטי, כדי ללמוד כלכלה, ועל הדרך לנסות את מזלו בנגינה ובשירה. הקריירה האקדמית לא המריאה אבל בעיר הגדולה, כשגר בשיכון רב קומות בעל השם המחייב "בניין לוי", התיידד עם שכניו, בני משפחת בורז'ס – מרילטון, לוֹ ומרסיו – שהפכו לחבריו הקרובים ולשותפיו ליצירה במשך שנים. הם גם היו אלה שהשמיעו לו בפעם הראשונה את הביטלס, שיהיו להשפעה מכרעת על המוסיקה שלו.

מרסיו בורז'ס היה גם זה שניסה לשכנע אותו להלחין שירים בעצמו. "עד שיום אחד צפינו ביחד בסרט 'ז'יל וג'ים', וכתבנו שלושה שירים באותו לילה (מילטון הלחין ובורז'ס כתב את המילים – א"א)", מספר נסימנטו. "שם הכל התחיל". השירים הראשונים, ששניים מהם הופיעו באלבום הבכורה של נסימנטו, כבר הכילו כמה מסימני ההיכר שלו – ביצוע קולי מרטיט שאין לטעות בו, מלודיה בלתי צפויה והרמוניה לא שגרתית.

נסימנטו, האחים בורז'ס וכמה מוסיקאים צעירים נוספים החלו להיפגש באותן שנים במועדון ששכן בפינת שני רחובות ונקרא, בהתאם, "מועדון הפינה" (Clube da esquina). שם הם שרו, ניגנו וכתבו שירים, ועל הדרך הולידו מין תנועה מוסיקלית חדשה עם צליל ייחודי לחלוטין, שנקראה על שם המועדון. הם הושפעו מסגנונות זרים (ג'אז וכמובן ביטלס) וברזילאיים (בוסה נובה וסמבה) לצד מוסיקת פולקלור של מינאס ז'ראיס והרבה מאוד מהאישיות של המשתתפים והחיבור ביניהם. האלבומים שנסימנטו יקליט בשנות ה־70, בהתבסס על הקשרים המוזיקליים והאישיים עם חבורת Clube da esquina ובעיקר צמד האלבומים שנקראו על שמה, נחשבים לאחת הפסגות הנישאות ביותר של המוסיקה הברזילאית. תערובת דחוסה ועשירה בצורה בלתי נתפסת של שירים מופלאים ועיבודים חלומיים שאפשר למצוא בה בערך את כל מה שטוב במוסיקה הברזילאית. סוג של אלכימיה שכמעט ואי אפשר לתת לה הסבר רציונלי – אולי, אם תרצו, בדומה ללנון ומקרטני.

לשאלה על שורשיה של התנועה, קשה להוציא ממנו תשובה נרחבת. נראה שמרחק גדול מפריד בין דמותו האיקונית לאופי המבויש והצנוע שלו. "Clube da esquina הייתה קבוצה של חברים שעשו מוזיקה", הוא אומר. "שום דבר מעבר לזה".

איך הגעתם לצליל המיוחד הזה?
"אף פעם לא חשבנו איך להגיע לאיזשהו צליל מיוחד, הדברים התקדמו בדרך הרגילה וזה פשוט קרה".

ואיך היית מגדיר את הסגנון שלכם?
"לא יודע מה להגיד, נראה לי שזאת שאלה שהמעריצים והמבקרים יכולים לענות עליה יותר טוב".

מהי המורשת המוסיקלית והתרבותית של Clube da esquina?
"החברוּת, שום דבר מעבר לזה".

נסימנטו לא משנה את סגנונו הקצרני כשסוגיות פוליטיות עולות, באופן בלתי נמנע. בחירתו של איש הימין הקיצוני ז'איר בולסונרו לנשיא בשנה שעברה הכניסה את המדינה למשבר פוליטי חמור, הכתה בתדהמה את המדינה והעלתה אצל רבים בציבור זכרונות מימי הדיקטטורה הצבאית, תקופה שבולסונרו איים לא פעם להשיב. כמה מהמתנגדים הבולטים ביותר לבולסונרו הם מוזיקאים, בעיקר אלה שהרגישו את נחת זרועה של הדיקטטורה באמצעות צנזורה כבדה ולפעמים גם מאסרים והגליות מחוץ למדינה. נסימנטו עצמו סבל מכך כאשר השלטונות החליטו לצנזר את אחד מאלבומיו כמעט במלואו, בשל מילים שהכילו ביקורת מרומזת. נסימנטו החליט להקליט את השירים המצונזרים בלי מילים. התוצאה – האלבום Milagre dos peixes ("נס הדגים") הוא גם אחד מאלבומיו היפים והמיוחדים ביותר וגם עדות מצמררת, כמעט אילמת, לאלימות של התקופה.

נסימנטו השמיע את קולו בצורה עקבית כנגד בולסונרו – כשניצחונו הוכרז, נסימנטו העלה לאינסטגרם צילום של שיר שצונזר בתקופה ההיא, וכתב "שרגעים כאלה לעולם לא יחזרו עוד במדינה הזאת". ובכל זאת, כשהוא נשאל על כך הוא עונה ביובש. "תראה", הוא אומר, "הכל פה מאוד משונה".

העובדה שראש ממשלת ישראל הוא חבר של בולסונרו משפיעה עליך בצורה כלשהי?
"במידה מסוימת כן, כי מי שבא לראות אותי מופיע יודע בדיוק מה אני מרגיש".

ישראל גם נמצאת בסערה פוליטית. איך היית מציע לאמנים הישראליים לפעול?
"מוזיקה, תרבות וחברות מעל הכל. אמנות, אמנות והרבה אהבה. תמיד".

מילטון נסימנטו, היכל התרבות, ראשון (30.6) 21:00, 160־400 ש"ח