מים רדודים: האלבום של הראפר טונה לא מוצלח מספיק

אלבום הבכורה של טונה קיבל דחיפה קדימה משני סינגלים מצליחים מאוד. חבל שהם מייצגים דווקא את הצד הכבד והיומרני שלו

טונה. צילום: יח"צ
טונה. צילום: יח"צ
20 באוגוסט 2015

"גם זה יעבור" ו"רוק 30" של טונה הם שניים מהסינגלים הבולטים שרצו בישראל הקיץ. מדובר בראפ עדין, נעים, מהורהר, שניכר שהדהד משהו עמוק ואינטימי אצל מאזינים רבים. אבל לשני השירים גם בעיות עקרוניות, כמעט אידיאולוגיות ולא מוזיקליות. "גם זה יעבור" נשען באופן כמעט מקומם על המכנה המשותף הנמוך ביותר בישראל – הנוסטלגיה (תחביב לאומי). "רוק 30" כל כך תפור להיות המנון לבני דורו של טונה – בני דורי – שזה כבר מתחיל להריח ממאמץ.

לא צריך לטעות ולחשוב שהכל פה רע. טונה הוא ראפר טוב ששם כמעט את כל הקלפים שלו על אווירה, רגש וכנות (השפעה ניכרת עליו הוא סלאג מההרכב הנהדר Atmosphere). הוא לא להטוטן מיקרופון וגם לא מתיימר להיות, אבל היה נחמד לו יכולנו לשמוע אותו שובר את הפלואו שלו בכל מיני דרכים מעניינות לעתים קרובות יותר.

זה קורה פעמיים ב"גם זה יעבור", בשני השירים המרימים יותר כאן: ב"נשאר בחיים" שהוקלט בהופעה חיה ונושא אנרגיות בהתאם, וב"סרט ערבי" שבו טונה מאמץ מבטא ערבי מזויף מאוד. בהתחלה זה נשמע כמו משהו ממערכון של "הכל שפיט" ומתחשק להצטמק ממבוכה, אבל מהר מאוד מתבהר שמדובר דווקא ביציאה מבריקה – גרסה מקומית לראפרים אמריקאים שפתאום שולפים מבטא ג'מייקני ברגע שהם עולים על ביט דאנסהול.

מבחינה מוזיקלית "גם זה יעבור" הוא אלבום מוצלח בסך הכל. יש בו הפקות עשירות, מלודיות וחכמות, שברור כי נעשו על ידי מפיקים משקיענים האוהבים פרטים קטנים. כך "למה לא עכשיו" לא מסתפק באירוח מצוין של שלומי סרנגה, בבס Fאנקי מפורק ובפריטה היוונית שמחייב המעמד, אלא גם במעבר גיטרה קטן ויפה מאוד בבתים, שמאזין קפדן פחות יכול לפספס בקלות.

בכלל, לטונה מגיע ציון לשבח על שימוש נבון במוזיקה מזרחית במסגרת הראפ שלו: זאת לא השבלונה העייפה מתחילת העשור הקודם של ראפ פשטני בבית וסלסולים בפזמון, אלא עיבוד נכון של אלמנטים מהז'אנר המזרחי לתוך הפקות היפ הופ. כך "למה לא עכשיו" – ללא ספק גולת הכותרת של "גם זה יעבור", עם הטון המלנכולי, המבודח והמודע לעצמו – מזכיר את טיפקס בשיאם.

הבעיה היא שחולשותיהם של שני הסינגלים שקדמו לצאת האלבום – "גם זה יעבור" ו"רוק 30" (שהם גם שני השירים הפותחים אותו) – הם סימפטומים לבעיות קשות הרודפות את המחצית החלשה של השירים באלבום. בהם, כמו גם בשירים בינוניים כמו "מרפקים", האובססיה של טונה לרֶגֶש מפריעה לו לרַגֵש, ולפרקים הוא נשמע כמו מדריך להוט מדי בתנועת נוער. ב"מרפקים" מגיע גם הרגע הרע ביותר באלבום, שבו צץ פתאום סימפול דרמטי של קריאות מפגינים ממחאת 2011. זהו רגע כל כך מלא פאתוס ויומרה עד שהוא מוציא כמעט את החשק לשמוע גם את השירים הכיפיים. בסך הכל טונה בצד של הטובים, רק שיעבוד פחות קשה להוכיח את זה.

השורה התחתונה: קלילות היא דבר שחבל להתבייש בו. 

ציון:

g-6