מיס סלואן: ג'סיקה צ'סטיין מרשימה במותחן פוליטי מוצלח

הדבר הכי מרשים ב"מיס סלואן" הוא הגיבורה שלו. זאת לא רק הופעתה החדה ועתירת הרבדים של ג'סיקה צ'סטיין, שוודאי תבטיח לה מועמדות לאוסקר. זאת גם הדמות כפי שנכתבה על ידי ג'ונתן פררה, שזה התסריט הראשון שלו שמגיע למסך. השתדלנית הפוליטית אליזבת סלואן היא דמות קיצונית שהולכת עד הסוף ולא עוצרת שם. היא מקצוענית מהדרגה הראשונה שניזונה מכדורים כדי להמשיך לתפקד, מספקת את צרכיה המיניים באמצעות נער ליווי (ג'ייק לייסי מ"בנות"), פוגעת באנשים סביבה בשם המטרה (הטובה), מעגלת את כל הפינות שאפשר, וכשזה לא מספיק היא שוברת את החוק.

עם זאת, הסרט אינו שופט אותה אך גם לא עושה לה הנחות. רק משפט עמום אחד שהיא פולטת רומז שהייתה לה ילדות לא קלה, אבל מעבר לכך לא נקבל כאן שום סצנה שוברת לב שבה היא מתוודה על איזו טראומה שעיוותה את נשמתה וגרמה לה להיות מי שהיא. ולכן הסרט, שעוסק במניפולציות של האמת לצורכי הישגים פוליטיים, ניחן ביושרה. "מיס סלואן" מתחיל בהווה, שבו השתדלנית עוברת שימוע בסנאט באשמת הפרות אתיות שיכול לשלוח אותה לכלא, ואז קופץ כמה חודשים אחורה, עת נשכרה לקדם הצעת חוק לבדיקת הרקע של אנשים הרוצים לרכוש כלי נשק. המבנה של דילוגים בין הווה לעבר כבר הפך מזמן לקונבנציונלי, אבל "מיס סלואן" מעניק לו טעם ספציפי.

יהיו שיחשבו שהסוף הוא פאנץ' ליין מתוחכם שמעניק עוד רובד לדמותה של הגיבורה, ויהיו שיחשבו שהוא הורס את הסרט. כך או כך, המותחן הקצבי ועמוס הדיאלוגים (חלקם טובים), ששולף מהשרוול כמה מהלכים מפתיעים וגם כמה צפויים, כמעט מצדיק את עצם קיומו לצד סדרות כמו "הבית הלבן" ו"בית הקלפים", שהיה להן הרבה יותר זמן לפתח ולהעמיק את האינטריגות הפוליטיות שמקיימות את וושינגטון. מה שחסר בו זה עומק שיעביר אותו מהמדף של מותחן עשוי היטב למדף של סרטים שראוי לחזור אליהם.