"מלאכים באמריקה": המחזה הזה לא התיישן טיפה. זה משמח וגם מצער

"אלוהים!… זה מאוד סטיבן ספילברג!" אומר פריור למול התגלות של מלאך בסוף "מלאכים באמריקה: המילניום מתקרב". מאז 2005 טוני קושנר ידוע בעיקר כתסריטאי של סטיבן ספילברג, עבורו כתב את "מינכן", "לינקולן", "סיפור הפרברים" ו"הפייבלמנים" שעליו הוא מועמד יחד עם ספילברג לאוסקר. אבל בתחילת שנות התשעים, כשהשלים את כתיבת המחזה הסמינלי על הומואים יהודים, איידס ופוליטיקה אמריקאית, השניים עדיין לא היו מיודעים, וקשה היה לדמיין אותם עובדים יחד. האם החיווי המבודח הזה היה הזמנה שהצליחה לעבר למשוער?

נדמה שגם גלעד קמחי, במאי ההפקה החדשה שמועלית בתאטרון הקאמרי, פנה לכיוון ספילברג. האינטרפרטציה שהוא מציע לטקסט המשתרג של קושנר היא ספקטקל עשיר באפקטים חזותיים, שמעצימים את חוויית הצפייה בלי לפגוע ברובד האינטימי של הטרגדיה, כמו שספילברג יודע לעשות כשהוא במיטבו. כך, למשל, רגע יפה ועצוב לקראת סוף ההצגה צומח מתוך אפקט ויזואלי של היעלמות. הרהב החזותי של הרגע הזה מהדהד לסצנה מתחילת ההצגה, שבה לואיס קובר את ראשו בחיקו של אהובו פריור, כאילו הוא רוצה להיכנס לתוך בטנו. זה מנהג ילדותי שמאפיין את לואיס כגבר שמסרב להתבגר ולקחת אחריות. וכך משהו שנזרע בדרמה האנושית של הדמויות פורח במופע הבימתי, והשניים מתגבשים לחוויה אינטלקטואלית ורגשית גם יחד.

צער, רגשות אשמה, חמלה והומור. "מלאכים באמריקה" (צילום: עודד אנטמן)

"מלאכים באמריקה: פנטזיה הומוסקסואלית על נושאים לאומיים", מחזה בשני חלקים באורך כולל של כשבע שעות (רק הראשון מוצג כרגע בארץ), עלה בברודוויי ב-1993, זכה בכל הפרסים האפשריים, כולל פוליצר, והוכרז מיד כיצירת מופת שפתחה עידן חדש בתאטרון האמריקאי. אף שאימת האיידס התפוגגה מאז, תהילתו של המחזה רק גדלה עם השנים, וכששב לבמות לונדון וניו יורק ב-2017 – עם אנדרו גרפילד בתפקיד פריור ונייתן ליין כרוי כהן – הוא התקבל באותה התלהבות כמו חצי יובל לפני כן. כי "מלאכים באמריקה" נרקח ממינונים נדיבים של אירוניה מרה, הומור מושחז וחמלה לכל הדמויות, אפילו לנוראה ביותר.

המחזה מספר על שני זוגות אומללים בניו יורק של שנות השמונים, ועל עורך הדין המושחת שתרם לסיאוב של הממשל האמריקאי ולהתכחשות של הנשיא רייגן ל"מגפה של ההומואים". זמן קצר אחרי לוויית סבתו – המתוארת כמי ששימרה את המסורת היהודית עבור הדורות הבאים כשהיגרה לאמריקה – לואיס איירונסון (שהם שיינר) מגלה שבן זוגו פריור וולטר (אלעד אטרקצ'י) לקה במחלה נטולת המרפה. פריור לא מיהר לשתף אותו משום שפחד שלואיס לא יהיה מסוגל להתמודד וינטוש אותו, שזה בדיוק מה שהוא עושה. רדוף צער ורגשות אשמה – מסורת יהודית עתיקת יומין – לואיס ממרר בבכי בשירותים במקום עבודתו. כך הוא פוגש את ג'ו פיט (נד נייטס), מורמוני רפובליקני תומך רייגן והומו בארון, שניגש לשאול אם הוא בסדר. ג'ו נשוי להארפר (אביגיל הררי) שמרגישה שבעלה לא נמשך אליה, ומתמודדת באמצעות צריכה מוגברת של כדורי וליום. פריור והארפר, שני בני הזוג הנטושים, הוזים הזיות על בריחה ועל העולם הבא, ובאחד החזיונות האלה הם אפילו נפגשים זה עם זו אף שאינם מכירים. שבחים מגיעים לאורנה סמורגונסקי על התלבושות שעיצבה לסצנה הזו ובכלל.

טרגדיה אינטימית. "מלאכים באמריקה" (צילום: עודד אנטמן)

ג'ו מוצג לפנינו לראשונה בסצנה מוקדמת יותר שבה הוא נמצא במשרדו של המשפטן והעסקן הפוליטי רוי כהן (יואב לוי) שהזמינו לשם כדי להציע לו הצעת עבודה מפתה במשרד המשפטים בוושינגטון. הוא יושב שם חסר מילים בזמן שכהן מפגין את עוצמתו ודורסנותו בסדרה של שיחות טלפון. רוי כהן, הומו הומופוב (הוא מגדיר את עצמו כהטרוסקסואל ששוכב עם גברים) שמת מאיידס ב-1986 (הוא הכחיש את המחלה עד יומו האחרון), היה אחד האנשים הנאלחים ביותר באמריקה, מאז ששימש כיועצו המשפטי של הסנטור ג'וזף מקרתי בשנות החמישים, ועד שהתווה את דרכו של יזם הנדל"ן דונלד טראמפ בשנות השמונים. המחזה אינו מתייחס לקשר שלו לטראמפ, כי מי חלם בראשית שנות התשעים שהוא יהיה נשיא עוד יותר ג'ינגואיסטי ומכחיש מגפה מרייגן. אבל הידיעה של פיסת ההיסטוריה הזאת תורמת לרלוונטיות הנמשכת של בחירתו של קושנר להעניק לרוי כהן תפקיד מרכזי ב"מלאכים באמריקה", שעוסק גם במזימות פוליטיות מבהילות לחסל את הדמוקרטיה. בכל אופן, אותה הצעת עבודה תפעיל לחץ נפשי על ג'ו, עד שיגלה מדוע הוצעה לו.

דמויות נוספות במחזה הן בליז (מתן און ימי), אח סיעודי ודראג קווין בעברו שמטפל בפריור אחרי נטישת לואיס, וגם אמו של ג'ו שמגיעה לחפש אותו בניו יורק, רופא שמספר לרוי כהן שיש לו איידס, רב, הומלסית, אסקימו, שניים מאבות אבותיו של פריור המופיעים בחזיונותיו ואתל רוזנברג, שכהן דאג שהיא תוצא להורג. אלה ועוד מגולמות על ידי עירית קפלן, מיה לנדסמן ודודו ניב.

במה גדולה שהופכת מדירה לפינה בפארק. "מלאכים באמריקה" (צילום: עודד אנטמן)

הקווים העלילתיים השלובים נפרשים על פני במה גדולה, שפינותיה השונות עוצבו להפליא על ידי ערן עצמון. במקום תפאורות מתחלפות, הכל נמצא על הבמה בו זמנית – הדירה של ג'ו והארפר לצד ספספל בבית הקברות ופינה בסנטרל פארק – רק שמקרר במטבח יכול להפוך לדלת לעולם אחר. יש גם פריטים שמוזזים פנימה והחוצה, כמו פסנתר מסתובב המייצג פאב שבו רוי כהן מנסה לפתות את ג'ו. התפיסה המרחבית הזאת תואמת את הטקסט האפי של קושנר, שזורם באופן חופשי בין רמות שונות של הוויה – מציאות והזיה, היסטוריה ובדיון. כך גם הדיאלוגים, שחלקם אינטימיים ופוצעים, ואחרים מנוסחים כהפלגות פילוסופיות ופוליטיות. התרגום החדש של אלי ביז'אווי מתמודד יפה עם הרבדים השונים, אם כי פה ושם רפרנסים תרבותיים הומרו בכאלה שיישמעו מוכרים יותר לצופים ישראלים ("לאסי שובי הביתה" במקום "שובי שבא הקטנה"), ומיעוטם חורקים.

לאורך ההצגה תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים יושבת על המפלס העליון של התפאורה ומנגנת מוזיקה שהולחנה על ידי אמיר לקנר. יחד עם תנועת השחקנים והתפאורה על הבמה, הפסקול המשובח תורם לתחושה הקולנועית של ההצגה. ועם זאת, כאמור, יש רגעים של אינטימיות שקטה. כל השחקנים עושים עבודה טובה, אם כי ההצגה היתה יכולה להרוויח עוד רובד אילו לוי מצא את הפוטנציאל הטרגי בדמותו של כהן הנבל. "מלאכים באמריקה: המילניום מתקרב" מתוכננת לעלות חמישים פעמים בלבד. אם תזכה להצלחה שמגיעה לה, אולי יוסיפו תאריכים, ואולי אולי גם יעלו את החלק השני, "מלאכים באמריקה: פרסטרויקה". אז אל תפספסו.

"מלאכים באמריקה: המילניום מתקרב", התאטרון הקאמרי. פרטים וכרטיסים כאן