מלחמת המינים: מי מפחד מפמיניזם?
הם ממאדים והן מנגה, הם צודקים וגם הן (יותר) צודקות, ולכו תגרמו איכשהו לכל זה לעבוד. המוח הגברי VS המוח הנשי
הוא
"כמה מלח צריך להוסיף?" שאלתי הדהדה בבית עד לסלון. אספתי את צנצנת המלח ביד אחת, כפית הייתה מוכנה בידי השנייה, והמתנתי לתשובה.
"קמצוץ," ענתה שותפה שלי ממושבה על הספה.
הבטתי במלח בבלבול. לא ידעתי מה היחס בין קמצוצים לגרמים. "כמה זה קמצוץ?" "לפי העין".
"מה קשורה העין? דברי ביחידות מידה. דברי באלגוריתמים".
היא קמה מהספה והוסיפה בעצמה את המלח. כשעשתה זאת, סיננה כמה מילים על חוסר התועלת של גברים ואז פנתה לחזור לספה. אני הבטתי בגבה, פגוע בשם הגברים כולם.
גברים ונשים הם שונים. אני לעולם לא אדע מהו "קמצוץ". אני לא אדע גם מה זה "מספיק זמן". אבל במרוצת השנים נוספו להבדלים הפיזיולוגיים, הבדלות תרבותיות מלאכותיות. כך, עד אשר קם הפמיניזם ודרש שוויון.
ביקשתי מכמה אנשים לתאר לי את דמות האישה הפמיניסטית בעיניהם. שמעתי על נשים לוחמניות, כאלה ששורפות חזיות ויוצאות להפגנות, והן מתהדרות בשלל סממנים חיצוניים שמזוהים לרוב עם גברים – נטולות איפור וקצוצות שיער. מוזר, אף אחד לא ענה בפשטות כי אישה פמיניסטית היא זו המאמינה שצריך להיות יחס זהה כלפי גברים ונשים. הפער הזה, בין הרעיון האמיתי לבין התשובה שאנשים לרוב נותנים, הוא מה שגורם לרתיעה.
אז למה גברים מפחדים מפמיניזם? אולי הם חוששים מכך שלא יהיה בהם צורך? לא, כל עוד יהיו נשים סטרייטיות זה אף פעם לא יהיה נכון. האמת היא שגברים מפחדים להיות מסורסים. שהסממנים שלפיהם התרבות מגדירה אותם כגברים – ומודדת את הגבריות הזאת – יהפכו לנחלת ההמון והם כבר לא יוכלו להתהדר בהם. טווסים שחוששים שנשים יגנבו את מניפת הנוצות שלהם.
ולמה נשים מפחדות מפמיניזם? מסיבה די דומה. הן חוששות מגידול איבר מין גברי. מפחדות שהסממנים לפיהם התרבות מודדת את נשיותן יילקחו מהן. טווסות שחוששות שלא יוכלו לזהות אותן, אם יתהדרו בנוצות צבעוניות.
אם כן, הרתיעה מפמיניזם נובעת מתוך הקצנה מוטעית. זהו רעיון המבקש לפתוח את האפשרות לשני המינים לעשות מה שירצו, בלי שהחברה תטיף להם על התפקידים שנועדו לאלה והתפקידים שנועדו לאלה. בסופו של דבר הפמיניזם הוא טווס מזן חדש ודי מפותח. מה הוא בסך הכל מבקש, לצבוע גם לנשים את הזנב? או אולי רק לחשוף את הנוצות הצבעוניות שכבר היו שם מלכתחילה?
היא
בצעירותי הייתי "לא פמיניסטית". אמי בדיוק עסקה בהשלמת הדוקטורט שלה על כתיבה נשית, ומרד נעורים צריך להתחיל מאיפשהו. הכל השתנה בוקר אחד, כשמרצה בסמינר שלקחתי הקרינה לכיתה את "דרכי הראיה", סדרה של ה-BBC שיצר ג'ון ברגר. "גברים חולמים על נשים. נשים חולמות על עצמן נחלמות", פתח ואמר ברגר, כשקולו מלווה חבורת דוגמניות הבוחנות עצמן בראי. ואני פתאום התעצבנתי.
ונשארתי מעוצבנת מאז. האדישות המכוונת שהפגנתי כלפי הנושא התחלפה ברגישות יתר. פתאום לא הצלחתי להתעלם מכך שרעיונות שהייתי מעלה והיו זוכים לנפנוף או אדישות, התקבלו בברכה כשגברים הגו אותם. לא הצלחתי לגשר יותר על הפער בין הציונים הטובים וההשקעה שחברותיי ללימודים ואני הפגנו מימי התיכון ועד האוניברסיטה, לעובדה שמהרגע בו נכנסנו "לחיים האמיתיים" גברים שלא השקיעו כלל עקפו אותנו בסיבוב. התחושות הללו התנקזו לרגע טהור של אירוניה, כאשר הבוס לשעבר, גבר לבן, נטול יכולות שכליות או בינאישיות מיוחדות, שהגיע למעמד בו הוא יכול לתזז משרד שלם, נזף באחד מאורחיו שהתעקש כל הזמן לפנות אלי (עורכת תוכן במשרד) כמזכירה. "אם היה לך השכל שלה היית ראש ממשלה עכשיו", הוא אמר. ואני בלב חשבתי שזה כנראה המשפט הכי פמיניסטי שמישהו אמר ללא מודעות.
האורח החדש, שהבין שצריך לשנות טקטיקה, שאל אם אני מנהלת את הדברים פה במשרד, כי נראה שהבוס "פוחד ממני" – קביעה שמאירה את אחת התופעות היותר עצובות שנלוות למאבק. מתוך חוסר הבנה מוחלט של המהלך הפמיניסטי, שמכוון לניפוץ הגבולות הישנים של ה"נשי" וה"גברי", ויצירת סדר חדש וחופשי מהכבלים הללו, התגבשה בתודעה הציבורית הסברה שתמצית המאבק הפמיניסטי הוא הרצון להיפוך התפקידים: לדחיקה של המין הגברי אל העמדה הנחותה יותר, כדי לתפוס את מקומו ולזכות בפריבילגיות.
הדימוי הזה הושרש בצורה כל כך יעילה, עד שב-2015 גברים, במקום להיות שותפים במאבק שהיה מעניק להם מרווח נשימה נדיר להיות מי שהם, מוצאים עצמם נחרדים מהמפלצת הפמיניסטית שכביכול רוצה לסרסם. הנשים מצדן, אלה שעדיין חולמות "להיות נחלמות", מבדלות עצמן מהמפלצת המסרסת כשהן מכריזות: "אני? לא פמיניסטית".