שובר הקופות הראשון בתולדות הקולנוע חוזר. והוא עדיין נושך

הטקסט שלפניכם אינו ביקורת, כי אין טעם לכתוב ביקורת על סרט שיצא לפני 47 שנים ושינה את פני הקולנוע. עכשיו "מלתעות" של סטיבן ספילברג חוזר למסכים הגדולים תחת הכותרת "בואו לחוות את שובר הקופות הראשון בקולנוע", כדי להזכיר לנו מה חסר ברוב שוברי הקופות שבאו אחריו. כשצפיתי בו לראשונה כילדה הייתי עסוקה בעיקר בשאלה אם אני מפחדת או לא, ואם הכריש משכנע או לא. אני זוכרת את הפתעתי שנים רבות אחרי כן, כששבתי לצפות בו אחרי לימודי הקולנוע, וגיליתי שמדובר ביצירת מופת מהממת. להקרנת העיתונאים באיימקס כבר הגעתי מוכנה לפגישה חוזרת עם סרט אדיר, וחוויתי תענוג צרוף. את חמשת הכוכבים שלי שלחתי לטבלה של "הארץ" עוד לפני כן.

"מלתעות" ו"אי.טי." חוזרים לבתי הקולנוע בגלל אפקט הקורונה. ירידה של כשלושים אחוזים בסרטים שמוכנים למסכים הניבה יבול קיץ דליל, והתפנה מקום. עד שנות השמונים היה מקובל לשוב ולהוציא לבתי הקולנוע סרטים ישנים ואהובים. המנהג הזה פסק כמעט לגמרי בעידני הדי.וי.די והסטרימינג, ואני מקווה שהצמד הנפלא הזה יזכה למספיק הצלחה קופתית כדי לחדש את המנהג. כי אף ש"מלתעות" עובד מצוין גם בבית, אין כמו לחוות אותו בענק. בארה"ב "מלתעות" אף הומר לתלת מימד שזוכה לתגובות טובות, אבל בארץ אנחנו מקבלים אותו בגרסתו המקורית. בשורות הבאות אני רוצה להתייחס לכמה מרכיבים בתמות ובשפה הקולנועית של הסרט. זה כולל ספוילרים, אבל הם לא מהותיים, כי כולם יודעים שמדובר בסיפור על כריש ענקי שטורף אנשים מול עיירת חוף שמתפרנסת מתיירות קיץ, ושבסוף הורגים אותו.

"איזה כובע רע, הארי"

אחת הסצנות המפורסמות בסרט מגיעה בדקה ה-13. אנשים רוחצים בים ורק מפקד המשטרה מרטין ברודי (רוי שיידר), שיושב על החוף, יודע שיש סיכוי טוב שיש במים כריש. הוא ניסה לסגור את החופים, אבל ראש העיר מנע זאת ממנו (הסרט מנסח ביקורת עזה על הקפיטליזם האמריקאי, שבשמו מתעלמים מהאזהרות של המדענים, ובימינו המסר הזה עדכני יותר מתמיד). הסצנה מצולמת דרך עיניו של ברודי, שמבטו ממוקד במים – כל עוד הוא רואה מה קורה, הוא נמצא, לכאורה, בשליטה. הסצנה היא מופת של עריכה ושל בנייה והרפייה של מתח (אני מלמדת אותה בקורס מבע קולנועי), אבל יש בה עוד משהו שכדאי להבחין בו.

פרט לברודי ובני משפחתו, נמצאים על החוף המוני סטטיסטים. אחד מהם הוא הילד אלכס שייטרף בסוף הסצנה למול עיני הרוחצים, ויותיר את אמו מבולבלת למראה מזרון הרחצה המרוטש שלו. רגע לפני כן נקבל רמז לנוכחות הכריש דרך היעלמותו של כלב ששחה במים. שאר הדמויות בסצנה משמשות כהטעיות, וכמחסומים בשדה הראיה של ברודי. כשצופים בתשומת לב מגלים שכל הדמויות שקשורות לנרטיב של הכריש מסומנות בצבע צהוב. חולצת הטריקו של הנער שמשחק עם הכלב, המגבת של הזקן שכובעו האפור מטעה אותנו לחשוב שהוא כריש, המזרון של אלכס, הכובע של אמו – כולם צהובים. צהוב הוא גם צבען של חביות הציפה שמסמנות את מיקומו של הכריש, ושל מכוניות המשטרה בעיירה.

זה צבע אזהרה, ובסצנה הנ"ל הוא מסמן לנו באופן סוגסטיבי את תפקידן של הדמויות שאנחנו לא מכירים מעבר לשניות המועטות שלהן על המסך. יחדיו הן כמו מרכיבות ישות אחת, ולכן כשאמו של אלכס מחפשת אותו, זה שובר את הלב. כזכור, ספילברג הפעיל טריק דומה של צבע בסצנת פינוי הגטו ב"רשימת שינדלר", שם מעילה האדום של ילדה אחת, בהמון שצולם בשחור לבן, ממקד אותנו בה ובגורלה, ומשמש כדימוי למצפונו המתעורר של שינדלר, שצופה בפינוי מרחוק.

"בכל אופן, מסרנו את הפצצה"

אחרי שהכריש תוקף את התיירים שבאו לחגוג ברביעי ביולי, בחציו השני של הסרט יוצאים שלושה גברים ללב ים לצוד אותו. האוקיינוגרף מאט הופר (ריצ'ארד דרייפוס) וצייד הכרישים קווינט (רוברט שו בהופעה אדירה) משווים צלקות קרב, ואז קווינט פוצח בסיפור על המפגש הראשון שלו עם כרישים. במשך כארבע דקות הסרט עתיר האדרנלין הזה מדומם מנועים ועוצר להקשיב לו.

הסיפור שקווינט מספר הוא האמת לאמיתה – תוכלו למצוא את הפרטים המלאים בוויקיפדיה. במלחמת העולם השנייה הוא שירת על אוניית הקרב אינדיאנפוליס, שביולי 1945 הביאה לאי טיניאן את פצצת האטום שהופלה על הירושימה. מיד אחרי השלמת המשימה, שתי פצצות טורפדו יפניות פגעו באוניה. היא טבעה, ורוב אנשי הצוות נטרפו על ידי כרישים. ההצלה התמהמהה משום שבשל סודיות המשימה, האינדיאנפוליס לא שידרה אותות מצוקה. "1,100 אנשים נפלו למים, 316 יצאו. הכרישים לקחו את השאר", מסכם קווינט. "בכל אופן, מסרנו את הפצצה".

החיבור בין הכריש המפלצתי, שאינו נוהג כצפוי מבני מינו, לבין פצצת האטום, מעלה אסוציאציה ישירה לסרטי גודזילה היפניים משנות החמישים. כידוע, המפלצת הימית הפרה-היסטורית פוענחה כתולדה של הפצצות האטומיות שהופלו על יפן במלחמה, וגם כאלגוריה שלהן. בזמן שקווינט הפך לצייד כרישים כדי לנקום ביצורים שטרפו את חבריו, נדמה שהכריש בעל הממדים המיתולוגיים הגיע כדי להשלים את הנקמה באנשים שהביאו את הפצצה ליפן. וזה לא מקרי שהוא עושה זאת דווקא ביום שבו האמריקאים חוגגים את עצמאותם.

"תזדקק לסירה יותר גדולה"

מרבים להשוות את "מלתעות", המבוסס על ספר מאת פיטר בנצ'לי, ל"מובי דיק" של הרמן מלוויל. כמו קפטן אחאב שמפתח אובססיה לצוד את הלווייתן עצום הממדים שעל שמו נקרא הספר, כך גם צייד הכרישים קווינט, שעוצב בדמות פיראט, מתגלה כמטורף ככל שהעימות עם הכריש מתעצם. אבל במהלך הצפייה ב"מלתעות" באיימקס, הסרט הזכיר לי דווקא מערבון, עם ברודי בתפקיד השריף (הוא יוצא לים עם אקדח בחגורתו) והאוקיאנוס בתפקיד המדבר.

כמו במערבונים, דוגמת "המחפשים" של ג'ון פורד מ-1956, מסופר כאן על חבורת גברים שיוצאת למרחבים הפתוחים (בעבור פרס כספי) לצוד נבל רצחני שמאיים על שלום העיירה (במערבונים אלה בדרך כלל שודדי בנקים או אינדיאנים). במסעם בשטח הלא נודע הם עוברים מבחני גבריות בעימותים מול הטבע וזה מול זה, ובחניות הם מספרים סיפורים ליד המדורה (כמו זה שתיארתי בסעיף הקודם).

לאווירה המערבונית תורם הפסקול שהלחין ג'ון וויליאמס. כולם זוכרים את המוטיב המוזיקלי הנוהם שמלווה את הכריש מתחת לפני המים. אבל בחלקים אחרים בסרט, שמתמקדים בעימות של שלושת הגברים עם הכריש, המוזיקה שונה לגמרי. כלי נשיפה אנרגטיים ומרוממי מורל מעלים בזיכרון את החצוצרות של חיל הפרשים במערבונים של פורד. בסרט תיעודי על פורד, ספילברג מספר כיצד פגש את הבמאי הנערץ בנעוריו, וזה אמר לו "כשתגיע למסקנה שלשים את קו האופק בתחתית הפריים או בחלקו העליון של הפריים זה יותר טוב מאשר לשים אותו באמצע הפריים, אולי תהפוך ליוצר סרטים טוב". השיעור הזה ניכר היטב בסרט, שיש בו פריימים שהורמו ממערבונים של פורד, כמו הצילום של קווינט שנראה כמו צל על רקע שמיים מעוננים בעת שקיעה אדומה.

בסופו של דבר, דווקא "השריף" שחושש מהמים – כפי שמציין הזקן עם המגבת הצהובה שהוזכר למעלה – הוא זה שמצליח להרוג את הכריש, לא שני יורדי הים המנוסים. והוא עושה זאת עם רובה, לא עם צלצל, בעודו רכוב על התורן של הסירה הטבועה, שנראית כמו צללית של סוס. בדצמבר 2021, אחרי שהשלים את המחזמר "סיפור הפרברים", ספילברג אמר שהז'אנר היחידי שעדיין לא התמודד איתו הוא מערבון (הז'אנר הכי אמריקאי שיש), ושיש לו כמה מערבונים בפיתוח. "מי יודע, אולי אשים על עצמי דורבנות מתישהו, מי יודע?" הוא אמר. אבל, בעצם, הוא כבר יצר מערבון.