מסע אחר: אתם מוכנים למוזיקה הודית או שאתם רוצים את רדיוהד?

זה לא הוגן, אבל צריך להודות בזה: סביר להניח שאלמלא ג'וני גרינווד, הגיטריסט האיקוני של רדיוהד – שלפי שלל שמועות והשערות מבוססות למדי, עומדים להנחית עלינו אלבום חדש בכל רגע ממש, ראשון זה חמש שנים (השתיקה הארוכה בתולדותיהם) – לא היה שותף באלבום, כנראה הוא לא היה זוכה לסיקור זה וגם לא לשלל הביקורות, החיוביות ברובן, שלהן הוא זכה בעולם. אבל "Junun" הוא קודם כל אלבום של המוזיקאי הישראלי שי בן־צור שכתב כאן את כל הקטעים, אחר כך של 19 הנגנים ההודים המאוגדים כאן תחת השם רג'סטן אקספרס, ורק לאחר מכן של האורח הסלב, שאמון כאן בעיקר על גיטרות ועל תכנותי תופים.

"Junun" יאכזב מאזינים רבים. מעריצי רדיוהד שירחיקו לכת עד כאן בתקווה לשמוע את סאונד הגיטרות המוכר של גרינווד משתלב עם "אלמנטים הודיים" יגלו שאם היו שומעים את האלבום בלי לדעת מי אמון עליו, לעולם לא היו מנחשים שהרוקר הבריטי משתתף בו. אבל בן־צור וגרינווד, כמובן, לא חייבים בשיתוף הפעולה שלהם (שנולד לאחר שגרינווד, שכידוע מתגורר לפרקים בישראל, גילה את המוזיקה של בן־צור בעודו בטיול בנגב) שום דבר לאף אחד, ואת החופש היצירתי הזה הם מממשים כאן במלואו. בפועל יש כאן שעה ארוכה של מוזיקה הודית, מוזיקה ערבית, תופים אלקטרוניים, תכנותים מעניינים, גיטרה פה ושם ושום עניין במבנים המוכרים של בית־פזמון־בית. התוצאה רפטטיבית מאוד, עמוסה מאוד, עשירה רוב הזמן ומתישה לא פחות. בעוד מוזיקאים אחרים מתהדרים ב"אותנטיות" כאילו היו פלאפלייה, "Junun" הוא אלבום שלא עושה עניין מהשוני הטוטאלי שלו ממסורת הפופ המערבית ולא נופל לרגע לקלישאות הכבדות והמתישות של "זה אתני, אז יאללה הרמות".

אם בכל זאת מחפשים את הקשר הגרינוודי כאן, הרי שהתוצאה מזכירה לפרקים כמה מפסי הקול שהוא כתב – ל"חייבים לדבר על קווין" ולשני סרטים של פול תומאס אנדרסון, "זה ייגמר בדם" ו"המאסטר" (אגב, אנדרסון צילם בשנה שעברה – די מתחת לרדאר – סרט תיעודי על הפקת האלבום, הנקרא באותו השם). כמו פסי הקול האלו, ושני האחרונים בעיקר, המוזיקה ב"Junun" לפעמים בקושי שם. היא דורשת האזנה אינטנסיבית, מאמצת, מרוכזת מאוד. גם רמות הריכוז האלו הן אתגר מסוג חדש למאזין הקז'ואלי.

אז לא, "Junun" הוא לא תמיד אלבום מעניין או כיפי להאזנה, אבל הסאונד האינטנסיבי והלא מתחנף שלו מבדל אותו לטובה מאלפי אלבומים שונים שנמכרו תחת הקטלוג (הגזעני מעט) "מוזיקת עולם" וניסו למכור פופ שמאלצי תחת כסות אתנית פסאודו היפית, ובפועל היו לא יותר ולא פחות ממלכודת תיירים. מדובר באלבום מושקע, מוקפד, רב שכבות, שהיושר האמנותי שלו הוא ללא רבב, אבל הסאונד שלו הוא טעם נרכש, רחוק מאוד מהתדרים שאליהם הסתגלה האוזן של המאזין הממוצע.

השורה התחתונה: לשמוע, אם יש לכם את הסיבות הנכונות