בלי פוזה

ככתבת קולינריה, קווי גבול בין מדינות תמיד מסקרנים אותי. הערבוב בין תרבויות מתבטא בסינרגיה במטבח, שלם שגדול מסך כל חלקיו. אלזס (Alsace), חבל ארץ שבמשך מאות שנים עבר בין גרמניה לצרפת על גלגוליהן ושליטיהן השונים, הוא בדיוק מקום כזה. אפשר למצוא בו שוקרוט (Choucroute) ופרסקופף (Presskopf), תבשילים גרמניים כפריים כבדים, וגם טארט פלאמבה (Tarte flambée), התשובה הצרפתית לפיצה, פרעצלים ועוגות קוגלהוף (Gugelhupf) נהדרות. כיוון שגם בן זוגי אוהב יין והאזור ידוע כבית ייצור מובחר ליין לבן, מצאנו טיסת לואו-קוסט לבאזל, שכרנו רכב ויצאנו לדרך.

מרכז העיר אוברנה. צילום: שאטרסטוק

טעימות בלי הגבלה

דרך היין של אלזס חגגה בשנת 2013 יום הולדת 60. היקבים והכפרים היו שם הרבה לפני, כמובן, אך המסלול התיירותי הושק בשנת 1953. דרך היין נמתחת לאורך כ-170 קילומטר במזרח צרפת ממערב לנהר הריין, הגבול טבעי בין צרפת לגרמניה, ולמרגלות רכס הווז' (Vosges). היא עוברת בסמוך לעיירות וכפרים ובתוכם, 103 במספר, מטאן (Thann) שבדרום ועד מרלנהיים (Marlenheim) שבצפון. אנו התחלנו קצת מעל הקצה הדרומי, והחלטנו להתמקד במקומות שיש בהם יקבים חשובים או בכאלה שקראנו עליהם. התחנה הראשונה הייתה פפנהיים (Pfaffenheim), עיירה עם יקב מפורסם ששמעו הגיע גם לארץ. כאן למדנו שסיורי יקבים כנהוג בארץ אינם קיימים פה כלל, במיוחד לא בתקופת הבציר שבה ביקרנו. במקום זאת יש ברוב היקבים מרכזי מבקרים ששמחים להציע טעימות בלי הגבלה כמעט, ואלה מוגשות בגביעים אופייניים בעלי רגל זכוכית כחולה או ירוקה. כמובן, המטרה היא לגרום ללקוחות לקנות בקבוקים, דבר שלא יכולנו להתפתות לו בגלל מגבלות חברת התעופה. לכן מומלץ לשקול היטב, לטעום שוב ושוב ורק אז להחליט מה קונים. המחירים מצחיקים, בוודאי בקנה מידה ישראלי: מחמישה אירו בממוצע ליין מסדרה רגילה עד ל-17 אירו ליין מסדרה יוקרתית. כמעט בכל היקבים הציעו לארוז לנו בקבוקים בארגזי קרטון מרופדים, מיומנות שהוכיחה את עצמה כשפתחנו את המזוודות בבית.

סיור ספונטני בהוגל

המשכנו צפונה על דרך היין, מחליטים איפה לעצור ועל מה לדלג, כי בשבוע אחד אי אפשר לראות הכול. על פני מקומות רבים חלפנו בתחושת החמצה קלה, כי זו צרפת הכפרית האמיתית: כנסיות גותיות עם צריחים מחודדים, קשישים בטיול בוקר נינוח, מאפיות שפשוט חובה לעצור בהן ולהצטייד בבגט טרי ורחובות קטנים וציוריים. לכל אחד מהם יש הקסם שלו, תיירותי יותר או פחות. בכפר קייזרסברג (Kaysersberg) ביקרנו בטירה שנבנתה במאה ה-13, נחרבה ושופצה בתחילת המאה ה-20 באופן כה נאמן למקור, עד שחיכינו לאביר שיצא מאחד החדרים. כדרכן של טירות היא בנויה על הר, ומפסגת מגדל השמירה נשקף נוף מרהיב. ריקוויר (Riquewihr), עיירה מוקפת חומה, מתנאה ברחוב ראשי קסום, בחנויות ממתקים בעבודת יד וביקב הוגל (Hugel), אחד הגדולים והמפורסמים באלזס. מרכז המבקרים נמצא במרכז העיר העתיקה וצמוד למרתפי היין. החנינו את הרכב מחוץ לחומות והצטרפנו לסיור, מה שהתאפשר ספונטנית רק מפני שביקורנו התרחש מחוץ לעונת התיירות. בעונה עצמה כדאי להזמין מקום מראש מפני שמספר המבקרים מוגבל.

צילום: שאטרסטוק

נגישות, צניעות ושמחת חיים

מקומות היישוב שעל דרך היין עתיקים אמנם, אך אין זה אומר שהם מנותקים מהמאה ה-21. בקולמר (Colmar) צדו את עינינו שלטים שהכריזו על קונצרט ממיטב יצירות פינק פלויד בשילוב גיטרות חשמליות ותזמורת. האירוע התקיים בקתדרלת סן מרטין (Église Saint-Martin), כנסייה גותית יפהפייה החולשת על כיכר העיר. תאורת לייזר ציירה על הקשתות ועל עמודי האבן הגדולים גוונים וצורות שהדגישו את הניגוד בין ישן לחדש. ריבוֹוילה (Ribauvillé) נמצאת בערך במרכז דרך היין האלזסית. בעבר היא הייתה מקום מושבם של הבישופים של באזל וככזו נשמרה היטב עם חומה המקיפה אותה, בתים ציוריים מימי הביניים ושתי כנסיות עתיקות. העיר היא גם בסיסו של יקב טרימבאך (Trimbach), שיינותיו הם סמל לעידון ולדיוק. תפריט ממוסגר מארוחה לכבוד זוכי פרס נובל בנוכחות הנשיא אובמה מעיד על איכות תוצרת היקב. פרט לכך מרכז המבקרים מעוצב בפשטות ופותח את שעריו למבקרים ברצון וברוחב לב.