אפריקה ואמנות אחזקת האופנוע

כשסיימנו את המסע ללסוטו (Lesotho) אמרתי לאריק, "הרגת אותנו עם המסע הזה". הטיול ההוא לאזורים הגבוהים של אפריקה אתגר אותנו באחת מרכיבות השטח הקשות ביותר שעשינו. גם אז עברנו בדרום היבשת השחורה אבל זו לא היתה אפריקה הרגילה, זאת היתה אפריקה טכנית, אפריקה שעיקרה הרים ודרכי הרים קשות. לכן, כשאריק חזר לפני שנה ואמר: "שנה הבאה נמיביה", הדבר הראשון ששאלתי היה: "תגיד, זה יהיה אותו דבר?".

מפגש של בני שבט ההימבה עם המודרניזציה. צילום: באדיבות משתתפי מסע אקסטריפ

ארץ של ניגודים

שום דבר בתמונות ובתיאורים לא הכין אותנו למה שהיה שם. נמיביה אינה מה שאתם מדמיינים. מצד אחד, היא המשוכללת שבמדינות אפריקה, עם עיר בירה אירופה-סטייל, כבישים לא רעים ותשתיות תקשורת טובות יחסית לשכנותיה. מצד שני, היא מדינה שאין לה סוף – מדבר של מאות אלפי קילומטרים, המזמן מפגש עם דיונות שנושקות לאוקיינוס האטלנטי הקר, עם אלפי חיות בר ועם שבט ההימבה, שכל מילה עליו תחטיא את חוויית ההיתקלות בו.

נמיביה היא תערובת של שחור ולבן – של תרבות אירופית קלאסית לצד תרבויות שבטיות שורשיות; של ערים מודרניות לצד מרחבי אינסוף בתוליים, פראיים, מהאחרונים שנותרו בתבל; של דיונות מדבריות לצד סוואנות ירוקות עם עדרים של ראמים, איילים, פילים וג'ירפות, עם שקיעות אפריקאיות אדומות מטריפות ועם מושבות של פלמינגו אדומי כנפיים ושל אלפי דובי ים ואריות ים. נמיביה היא ארץ של ניגודים מרתקים, אפריקה במיטבה ויותר מזה.

ואולם, אין מרגישים בכל אלה עם הנחיתה. טסנו ליוהנסבורג ומשם המשכנו ישר לווינדהוק (Windhoek), בירת נמיביה. שם, בשדה התעופה הקטן, פגשנו את ורנר, מדריך המסע הנמיבי ממוצא גרמני, את ארי המנהל הלוגיסטי ואת שאר חברי הצוות. משדה התעופה המשכנו בנסיעה לילית אל בית המלון שבעיר, מופתעים מרמת הכביש שעליו נסענו, מהמלון ומהעיר הגרמנית משהו, שבלילה אפשר לשתות בה בירה במועדוני צעירים וגם לשבת במסעדה טובה. הנוף הנשקף מהגבעה שעליה נמצא המלון חשף עיר מודרנית יחסית, המורכבת מווילות אינסופיות ומשתרעת על שטח גדול מאוד, סוג של עיירה שיש בה הכל. כמי שעבר במדינות כמו מונגוליה ווייטנאם, חצה את הודו וקזחסטן וחווה את אפריקה במקומות אחרים, וינדהוק נראתה לי כדבר הכי קרוב באמת לעיירה אמריקאית בטקסס. הפתעה!

תחנה ראשונה: שמורת טבע אטושה

בבוקר כבר יצאנו לדרך. המטרה – אטושה (Etosha), שמורת טבע ענקית בצפון, כ-500 קילומטר מווינדהוק. שמורת הטבע הזאת, שגודלה כגודל מדינת ישראל, מכילה כמות בעלי חיים בלתי נתפסת שלא ראיתי בשום מדינה אפריקאית אחרת שבה ביקרתי: פילים, זברות, ג'ירפות, ראמים, דיקדיקים (סוג של אנטילופות קטנות), צבועים, קרנפים שחורים, קוּדוּ גמלוני, גנו, בובל איילי ועדרי אימפלות.

מפלי אפופה
צילום: באדיבות משתתפי מסע אקסטריפ

את הדרך לשם עשינו בג'יפים, שאליהם נרתמו כמה מהאופנועים ששימשו אותנו בהמשך הדרך. את שני הלילות הבאים במוקוטי לודג' (Mokuti lodge) בכניסה לשמורה. שליש מהשמורה הוא אגם יבש גדול בשם מלחת אטושה (Etosha pan), שקרקעיתו מכוסה גבישי מלח. ייחודה של השמורה הוא בבורות המים הרבים – תוצר טבעי של פריצת מעיינות טבעיים אל מעל לפני הקרקע, שמתרחשת בעיקר בשל הקרקע הרכה והחולית המקיפה את המלחה. בורות המים האלה הם מקור משיכה לעשרות מיני יונקים, אך גם לעופות מים רבים, בהם יאוריות (אווזים מצריים), אנפות, פטישנים (מין קטן של חסידה) וחסידות מרבו בעלות המראה הגרוטסקי. אנשים באים לבלות בשמורה ימים שלמים, אך אנחנו הבנו את הפרנציפ אחרי יומיים והמשכנו הלאה, כ-450 קילומטר צפונה ומערבה לכיוון ארץ שבטי ההימבה, על גבול אנגולה.

הנסיעה בג'יפים לאורך המרחקים האלה רק המחישה את גודלה הבלתי נתפס של נמיביה. מאות קילומטרים מנקודה לנקודה, וזה עוד על כביש מסודר או על דרך כבושה. כשיורדים מהכבישים נעלמים סימני הציוויליזציה לחלוטין. אין חשמל, אין מים, אין שום דבר – רק בעלי חיים, מדבר ואתה. המטרה היתה להגיע לעיר הצפונית אופואו (Opuwo). עיר במושגים של נמיביה זה כמה עשרות עד מאות בודדות של אנשים עם מכולת אחת ועם תחנת דלק אחת, במקרה הטוב, וגם זאת הגזמה. זה המצב בכל נמיביה, למעט וינדהוק ועוד עיר או שתיים בחוף המערבי. לקראת שקיעה הגענו לנקודת הלינה של היום השלישי, אופואו קאנטרי לודג' (Opuwo Country Lodge). כאן כבר חיכו לנו אופנועי השטח שלנו – מסודרים, יפים ונקיים. המלון הקטן, השוכן בראש גבעה הצופה אל העיר, מדהים ביופיו, ומדהים עוד יותר הנוף הנשקף מחדריו. כאן כבר יכולנו לראות את הצפוי לנו, הרים ועמקים אינסופיים שאליהם נרכב החל ממחר. המסע בשטח מתחיל מאופואו וממשיך צפונה אל עבר נהר קוננה Kunene)) הענק המפריד בין נמיביה לאנגולה, מערבה לאורך הנהר עד מפלי אפופה (Epupa Falls) ומשם דרומה אל עבר קוקולנד (Kaokoland). יוצאים מהשטח בעיירה סספונטיין (Sesfontein) וממנה ממשיכים בכיוון דרום-מערב אל חוף האוקיינוס האטלנטי,אל העיירה קייפ קרוס (Cape Cross) וממנה לסווקופמונד (Swakopmund) – שם מסתיים המסלול לאחר תשעה ימי רכיבה קשים ביותר.

צילום: באדיבות משתתפי מסע אקסטריפ

עולים על האופנועים

עם בוקר התארגנו על ציוד הרכיבה ויצאנו צפונה, דרך הנוף ההררי, אל עבר נהר קוננה, מרחק רכיבה של כ-180 קילומטר – בהחלט לא ציר קל ליום הרכיבה הראשון. השעות הראשונות והאחרונות של הרכיבה היומית הן השעות הקשות ביותר. לוקח זמן להתרגל לרכיבה, ובסוף היום העייפות היא הסכנה הגדולה ביותר העלולה להוביל לתאונות כואבות. כשנופלים מאופנוע או כשאופנוע נפגע – מלבד הכאב שהרוכב חש, הוא גם בדרך כלל מאבד ביטחון. נוסף על כך, תאונות מסוג זה מעכבות צוות שלם למשך חצי שעה עד שעתיים, תלוי בנזק ובנפילה. מי שמבין בנושא יודע שרוכב אופנוע לבוש מכף רגל ועד ראש בביגוד מגן, ולהמתין כך בחום של 40 מעלות צלזיוס לטיפול בפציעה קלה או לתיקון אופנוע זה מתיש ומעייף ולא פחות – שורף זמן אור יום יקר בדרך למחנה, שאליו רצוי להגיע לפני השקיעה.

צילום: באדיבות משתתפי מסע אקסטריפ

היום הראשון שלנו כלל נסיעה קלה יחסית בדרכי העפר הרחבות של נמיביה וזימן לנו מפגש מרתק עם השבטים (בעיקר עם בני שבט ההימבה, השבט העיקרי באזור זה). מדי פעם עצרנו בצדי הדרכים כדי לצלם וכמובן כדי להכין קפה בערכת הקפה המיתולוגית שלנו. לקראת צהריים הגענו לקוננה ריבר לודג' (Kunene River Lodge) הממוקם על שפת הקוננה. הנהר רחב ידיים וזרימת המים בו אימתנית. הוא שורץ תנינים וציפורים שונות מקננות לאורך גדותיו, בהן עיטם קולני, שלדגים, מגלנים ואפילו אנפת גוליית ענקית שגובהה יותר ממטר. לאחר מנוחה קלה בלודג' וארוחת צהריים המשכנו לרכוב במעלה הנהר עד למפלים שיצרו בריכה אופטימלית לרחצה. למרות החשש מתנינים בנהר השתכנענו שהם אינם מגיעים לקרבת המפלים והתפנקנו ברחצה בבריכה החלומית. לקראת שקיעה יצאנו לשיט בלתי נשכח על הנהר, צפינו בבעלי החיים (כולל בתנינים שלמזלנו באמת לא התקרבו למפלים שבהם התרחצנו), ונהנינו מצבעי השקיעה המרהיבים, שחתמו את חוויות היום הראשון לרכיבה.

היום החמישי למסע והיום השני לרכיבה – השכמה מוקדמת. הגוף קצת כאב כי לקח לו זמן להתרגל לרכיבה. הנסיעה בנמיביה דורשת מיומנויות רכיבה על כל סוגי השטח – אבנים, סלעים, חול, בוץ, מים וכל מה שרוכב יכול להעלות על דעתו. היום הזה לא יהיה קצר יותר, מחכים לנו 100 קילומטר של רכיבה. אמנם קצרה אבל בשטח קשה. איתנו במסע הזה גם קבוצת הג'יפים שמלווה אותנו בחלק מהדרך – בדרכים שבהם הג'יפים לא עוברים בתוואי השטח של האופנועים – הם מחפשים דרך חלופית. אנחנו נפגוש אותם לסירוגין לאורך המסלול – מאחורינו ומלפנינו, בהפסקות הצהריים וכמובן בסוף היום. בחלק הזה הם לא איתנו. קבוצת האופנועים תעלה היום במסלול לאורך נהר קוננה במסלול קשה. בדרך אנחנו נופלים וקמים ומאבדים קלאצ'ים, והמסלול הקצר כביכול הופך לארוך ולבלתי נגמר. מותשים, עם שרירי ידיים תפוסים, אנחנו מגיעים רגע לפני רדת החשכה אל מחנה הלילה הסמוך למפלי אפופה המדהימים. רעש המים אדיר. אנחנו עייפים, ומתפזרים אל החדרים מיד אחרי ארוחת הלילה וההסברים של בני פירסט, מדריך הטיול, על בני שבט ההימבה שילוו אותנו בימים הקרובים.

 המפגש עם בני שבט ההימבה

עם בוקר יצאנו לסיור רגלי בין מפלי אפופה המרהיבים הנוצרים על ידי נהר הקוננה, סמוך לגבול עם אנגולה. הדרך עברה בין בריכות מים צוננים, לאורך קניון הנהר שעל מצוקיו תלויים דקלי מקלני ועצי באובב ומורינגה. לאחר הביקור התארגנו על האופנועים והרכבים ויצאנו דרומה אל עבר אזור הקוקולנד. נסיעה על פני נופים מרתקים, בין כפרים ועיירות, מפגש מרתק עם בני שבט ההימבה – שבט אדומי העור, שהפך להיות חלק בלתי נפרד מהחוויה האפריקאית-נמיבית שלנו. אזור הקוקולנד נמצא בקצה הצפון-מערבי של נמיביה, על גבול אנגולה ונהר הקוננה, לחוף האוקיינוס השקט. זהו אחד האזורים המבודדים והנידחים ביותר באפריקה. ממערב אליו, לאורך הים, נמצאת רצועת דיונות שזכתה לכינוי האימתני "חוף השלדים (בשל שלדי ספינות ולווייתנים שנסחפו אליה), ממזרח – רמה הררית בגובה אלפיים מטר ומדרום – מדבר צחיח. ולא נשכח את הנהר שורץ תניני הענק. כל המחסומים הטבעיים האלה הרחיקו כמעט לגמרי השפעות זרות משבט ההימבה והפכו אותו לשבט האחרון בנמיביה ולמעשה באפריקה כולה שנותר אותנטי לחלוטין במנהגיו, בלבושו ובשפתו. על אף פיזורם הגדול, בני השבט שומרים בקנאות על הופעה כמעט אחידה – חצאיות עור וצדף התלוי להם על צווארם. בנות השבט מפורסמות יותר מכל בצבע השוקולד של גופן, שאותו הן משיגות מהתמרחות במשחה העשויה מאבקה אדומה (מאבן אדומה כתושה) ומשומן בעלי חיים. הגרמנים, ששלטו בנמיביה במשך כ-30 שנה בתקופת הקולוניאליזם האירופי של אפריקה, הם שהעניקו לאזור הקוקולנד את שמו בשל צבע העור השחום כשוקולד של בני ההימבה. לקראת חשיכה אנו עוצרים ביישוב של שבט ההימבה ואלו רוקדים עבורנו ואיתנו – חוויה בלתי נשכחת שמתועדת על ידי כל המשתתפים.

צילום: באדיבות משתתפי מסע אקסטריפ

משם רכבנו בדרך חולית רק עוד עשרה קילומטרים עד לנקודת הסיום של היום, מחנה הלילה ואן זייל הקרוי על שם מעבר ואן זייל (Van Zyl's Pass), שאותו עברנו למחרת. במרחק דקות ספורות מהמחנה נפילה בלתי מתוכננת של אמנון, אחד הרוכבים. האבחנה – שבר בעצם הבריח, שהתברר אחר כך כחמישה שברים בעצם הבריח (שקובעה בארץ במסמר עם 12 ברגים). את הלילה אמנון עוד עשה איתנו, אבל עם שחר הגיע מסוק חילוץ לאסוף אותו בדרך לניתוח בארץ. הנפילה היתה פשוטה, אך המחיר – גבוה. להתראות אמנון, עד הטיול הבא.

בוקר יום הרכיבה הרביעי. אחרי החילוץ המוסק של אמנון, כולנו מבינים שהמסע הזה הוא לא צחוק. הפעם רכיבת השטח מסוכנת יותר, מעייפת יותר וגם מתרחשת במקום שלהוציא ממנו פצוע ללא מסוק זה לא פשוט. הרכיבה שציפתה לנו באותו יום לא היתה פשוטה כלל – ירידה באחד המעברים הקשים באפריקה, המושך אליו רוכבים מכל העולם ומאופיין במדרגות אבן, בדרדרות חצץ ובעיקולים בזוויות קשות. התחלנו את מסע 80 הקילומטר דרומה, אל מעבר ואן זייל, בדרך הררית תלולה, עם נוף ירוק מלוא העין. בדרך אנחנו עוצרים מדי פעם למנוחה בצל עצי הבאובב הענקיים שלאורך הדרך וממשיכים לפגוש בבני ההימבה. אחרי הירידה – מפגש ספונטני נוסף עם בנות שבט ההימבה, שכלל ריקודי שמחה. המשכנו לרכוב לקראת ערב לאורך כמה קילומטרים בשקיעה מרהיבה שצבעה את הכל באדום, עד שהגענו למחנה הלילה מרבל (Marble Camp), שם חיכתה לנו הפתעה – מקלחות!

זהירות, פיל מדבר

עם בוקר, לאחר סיור במחצבת שיש מרהיבה שבה הוקם המחנה, אנחנו מתחילים את היום החמישי לרכיבה – כ-170 קילומטר. בימים שלאחר מכן נעבור בין הנחלים והקניונים של הקאוקולנד. נגיע לנווה המדבר בפורוס ( Puros) ונערך ללינת לילה במחנה מוסדר ליד היישוב הקטן של בני שבט ההררו, המתגוררים במקום. הרכיבה משתנה בכל יום, אנחנו נכנסים עכשיו לתוך האזור של בעלי החיים, בהם פילי המדבר. אנשי הצוות מזהירים אותנו מפני הפילים. כולנו לחוצים. זאת הפעם הראשונה שנרכב על האופנועים בתוך אזורים שבהם חיות הבר חיות להן בנחת, ובכל רגע אפשר להיתקל באחת מהן. ומתברר שפיל המדבר אינו בעל חיים חביב במיוחד, למרות הדימוי שיש לו. היונק היבשתי הגדול ביותר, שאמנם ניזון רק מעשב, מקליפות עצים וממעט פירות, הוא שילוב של עוצמה פיזית (פיל זכר בוגר מגיע למשקל של כשבעה טונות) ואינטליגנציה גבוהה, שבאה לידי ביטוי גם במבנה החברתי המורכב שלו. הנקבות הן אלה ששולטות בעדרים, והזכרים המגיעים לבגרות מינית נוטשים את העדר וחיים לבדם או עם זכרים אחרים. ורנר עוד מראה לנו בדרך את עקבות האריות, כאילו שגם ככה לא היינו לחוצים מספיק מהקרבה לחיות ומהרכיבה בעיקולי הדרך. בסוף הדרך, כשהגענו למחנה בשטח, שוב חיכו לנו שירותים ומקלחת! איזה פינוק!

צילום: באדיבות משתתפי מסע אקסטריפ

עם שחר יוצאים לדרך. הנוף משתנה שוב. יום הרכיבה השישי הוקדש לגמיאת המרחק מפורוס למחנה אונגונגו סספונטייןOngongo Camp Sesfontein) ), העומד על 160 קילומטר. יצאנו מזרחה לכיוון ערוצו המרשים של קניון הוורסיב (Hoarusib), החצוב בתוך סלעי גרניט וצפחה. בדרך אנו פוגשים שוב בפילים. אנחנו ממשיכים לנוע בנוף ערבתי של מישורים אינסופיים, בתוך שדות עשב זהובים ובין עדרי ראמים ואנטילופות אנדמיות הקרויות "דלגנים" (Klipspringer), על שום קפיצותיהן המהירות. אנחנו נכנסים לערוץ הואניבHoanib)  ) ונוסעים מזרחה בתוך הערוץ המרהיב. גם כאן פגשנו שוב בעדרי פילים ובעוד בעלי חיים. השקיעה כבר החלה לגעת בקצות ההרים כשפתאום – תאונה. אני נוסע ורואה לפניי את אריק ברא"ז שוכב על הרצפה ולידו כמה מחברינו למסע. אריק נפל מהאופנוע בגלל רגע של חוסר תשומת לב ונפגע. בדיעבד התברר לנו שהמחיר היה שש צלעות שבורות, כתף סדוקה ושברים באגן. מה שברור לנו שממקום הנפילה הזה, במרחק כמה קילומטרים מהמחנה, כבר אי אפשר יהיה לזוז הלילה. השאלה הבוערת היתה מה מצבו של אריק ומתי יגיע חילוץ, שהפעם היה דחוף יותר. אריק לא יכול לקום, הוא כואב, הוא מבולבל ויש חשש שמצבו עלול להחמיר. העובדה שזה קורה דווקא באזור שחביב במיוחד על פילי המדבר הופכת את הסיפור למורכב במיוחד. אריק שכב שם כל הלילה. בארבע בבוקר הגיעה המשטרה הנמיבית כדי לבדוק מה קרה, ובבוקר הגיע מסוק החילוץ. לילה שלם עשינו משמרות כדי לוודא שאריק בסדר ושמצבו לא מחמיר. בבוקר המריא אריק עם בנו נבו שרכב עמנו אל בית חולים בווינדהוק, ושם בילה עוד שבוע וחצי עד שקיבל אישור טיסה לארץ.

רואים את הסוף

ההמתנה לחילוץ של אריק דחתה את היציאה שלנו ליום הרכיבה השביעי של המסע בכמעט חצי יום. דווקא יום זה היה אמור להיות ארוך במיוחד – יותר מ-280 קילומטר של נסיעה אל עבר נקודת הסיום. היה ברור לכולנו שהסיכוי לעמוד בכך קטן והשאלה היתה רק איפה נעצור בדרך. עם דאגה לאריק שזה עתה טס ומחשבות על מי שאולי יהיה הבא בתור, כל אחד התחיל את היום הזה ברכיבה זהירה במיוחד על האופנוע. הספיקו לנו שני פצועים. מסע כזה עוד לא היה לנו זה בטוח.

התחלנו בנסיעה דרומה אל רכס ברנדברג (Brandberg), הגבוה ברכסי נמיביה, שפסגתו מתנשאת לרום של 2,621 מטר. סביב ההר פזורים כמה אתרים שבהם אפשר לראות ציורי קיר עתיקים בני אלפי שנים, עדות לחיים שפעם ניהלו כאן בני הקויסאן (הבושמנים), שכיום אפשר לראותם רק במזרח נמיביה או בדרום אפריקה. הדרך היתה קשה במיוחד ולקראת שקיעה הוחלט, ובצדק, לעצור בלודג' שנקרה בדרכנו, כמאה קילומטר לפני הנקודה שאליה היינו אמורים להגיע. היה ברור שלאותו ערב זה היה הצעד הנכון, אבל משמעות הדבר היתה שלמחרת תחכה לנו דרך ארוכה במיוחד, באורך של 380 קילומטר. מרחק כזה בשטח על אופנוע עוד לא עשינו באף טיול. את הלילה העברנו מפורקים מעייפות בנוף מרהיב שבו הפילים מבלים חופשיים מול הלודג', לידו ובתוכו. באמת חוויה בלתי רגילה.

למחרת יצאנו אל יום הרכיבה השמיני של המסע – בדרך מערבה אל החוף האטלנטי. רכבנו בדרך משעממת וארוכה יחסית אל עבר העיירה הנטיס ביי (Henties Bay), שבה שכרו עבורנו המארגנים בית קיט של גרמנים – בית מפואר על חוף שומם. המים של האוקיינוס אמנם קרים מאוד ולכן כמעט אין רוחצים בהם, אך על החוף אפשר לראות שפע של צדפים, שחפים ואפילו כלבי ים.

לאחר לינה במקום, המשכנו עם בוקר (יום הרכיבה התשיעי) לרכוב לאורך החוף לכיוון דרום, אל עבר העיר השנייה בגודלה בנמיביה, סווקופמונד (Swakopmund), ואל הדיונות המרהיבות האדומות והמפורסמות של החוף האטלנטי האינסופי של נמיביה. בהמשך היום המשכנו בנסיעה קצרה אל עיר הנמל היחידה של נמיביה, וולביס ביי (Walvis bay). הטיילת היפה שמדרום לנמל מושכת אליה שפע של ציפורים, וזכינו לראות להקות של פלמינגו ורודים, של שחפים, של אגמיות ושל יאוריות. בשל חשיבותו של הנמל כמקום אסטרטגי, הוא נותר כמובלעת של דרום אפריקה גם לאחר שנמיביה זכתה בעצמאות בשנת 1990. רק עם עלייתו לשלטון של נלסון מנדלה ב-1994, הושבה וולביס ביי לנמיביה. הנסיעה היתה קצרה יחסית ובתום שעתיים לקראת צהריים הגענו לסווקופמונד, למלון דזרט בריז Desert Breeze Lodge)), נקודת הסיום של המסע הרכוב שלנו. פה גם חגגנו בארוחת הערב את סיום המסע, כי למחרת קמנו כבר בחמש בבוקר, נסענו באוטובוס לביקור קצר אצל אריק בבית החולים, ומשם המשכנו למטוס – שהחזיר אותנו לארץ.