קאובוי בלוז: בחרנו את המערבונים הטובים ביותר בכל הזמנים

ביום חמישי יעלה בארץ "רוצחי פרח הירח" של מרטין סקורסזה. הסרט, המבוסס על אירועי רצח של ילידים אמריקאים לפני מאה שנה, הוא המערבון הראשון של הבמאי בן ה-81, שלרוב נשאר קרוב יותר לחוף המזרחי. המערבון, שהחל להתעצב עוד בימי הסרט האילם הוא הז'אנר הכי אמריקאי שיש, ואחראי רבות לדימוי של אמריקה בעיני עצמה ובעיני העולם. לרגל האירוע הרכבתי רשימה של כמה מהמערבונים הטובים ביותר, חדשים כישנים.

הטוב, הרע והמכוער (1966)

השלישי בטרילוגיית "האיש ללא שם" של סרג'יו לאונה, תרם ללקסיקון העולמי כמה מהציטטות הכי שמישות, המושמעות גם על ידי אנשים שמעולם לא צפו בה. הסרט הציני והמאוד מבדר הזה עוקב אחר שלושה נוכלים שמנסים להתעשר בשולי מלחמת האזרחים האמריקאית. קלינט איסטווד הוא "הטוב" (במובן של חתיך) שקושר קשר עם שודד מבוקש (אילי וולך באחת ההופעות הגדולות בתולדות הקולנוע) ויחד הם מתחמנים את מערכת החוק הפרוצה של המערב הפרוע. כשחייל קונפדרציה גוסס מספר לכל אחד מהם בנפרד על אוצר שהטמין בבית קברות, הם חוצים את הקווים במטרה לאתר אותו. לי ון קליף הוא היריב שאורב להם בכל פינה. מערבון הספגטי האולטימטיבי, שאניו מוריקונה הלחין לו את אחד הפסקולים הכי מזוהים בקולנוע, מדורג במקום העשירי ברשימת הסרטים האהובים על גולשי אתר IMDb.

3:10 ליומה (1957)

הרימייק עם כריסטיאן בייל מ-2007 החזיר לתודעה את המערבון המשובח הזה, שהוא הרבה יותר משכנע מבחינה אנושית ולכן גם יותר מותח ומרגש מהגרסה של ג'יימס מנגולד. ברמת הדיוק של הדיאלוגים ושל האפיון הפסיכולוגי של גיבוריו הוא בעצם יותר מודרני מהסרט המאוחר. העיבוד לספרו של אלמור לאונרד ("גט שורטי") נוצר בעידן שבו הז'אנר הגיע לבגרות, ולמען האמת הוא אינו מערבון טיפוסי אלא דרמת מתח קלאוסטרופובית בשחור-לבן. הסרט מתרחש בזמן מוקצב ובחללים סגורים, כשאיש משפחה (ואן הפלין) מחכה בחדר מלון עם שודד אדיב ומניפולטיבי (גלן פורד), שאותו הוא צריך להעלות על הרכבת ליומה. הוא התנדב למשימה המסוכנת משום שהוא זקוק נואשות לכסף שיעזור למשפחתו לשרוד את הבצורת. אבל כשהמתנדבים האחרים פורשים בהדרגה, ומחוץ לחדר המלון מתקבצת חבורתו של השודד, סיכוייו לשרוד הולכים ופוחתים. הסרט מבוים בחסכנות יעילה ואפקטיבית על ידי דלמר דייווס (הרבה פחות גוויות מאש ברימייק, אבל כל אחת מהן הרבה יותר כואבת) וצמד השחקנים מעולים.

הבלתי נסלח (1992)

תסריט מבריק של דיוויד ווב פיפלס ("בלייד ראנר") יצר את הבסיס למערבון אלים, פילוסופי ומוסרני, גשום ואפלולי, המנסח מיתולוגיה אלטרנטיבית לזו שעיצב המערבון הקלאסי. זוכה פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר מועשר בדמויות נהדרות, מעוצבות בעומק אירוני, בהומור שחור ובכמה אמיתות היסטוריות. ריצ'רד האריס, למשל, מגלם דמות ציורית של מתחזה שהפך לאגדה בעזרתו של כתבן ספרוני כיס, שהופך את ההתרחשויות, תוך כדי התהוותן, למיתולוגיה של המערב הפרוע. קלינט איסטווד, שגם ביים (עם הרבה השראה מסרג'יו לאונה), מגלם אקדוחן שתיין ששינה את דרכיו והפך לחקלאי בעידוד אשתו המנוחה, אך בשביל פרס מפוקפק שמאחוריו סיפור מוזר הוא משיל את התשובה שגזר על עצמו, ויוצא למסע נקמה שהוא גם מסע כואב של גילוי עצמי.

המחפשים (1956)

המערבון עתיר ההשפעה של מחולל הז'אנר ג'ון פורד נחשב לאחד משיאי הקולנוע האמריקאי. זה סרט מסע בוגר ומעודכן לשנות החמישים המאוחרות, כאשר האמריקאים התחילו לערוך חשבון נפש היסטורי ולאומי. ג'ון וויין, הגיבור האולטימטיבי של הז'אנר, מגלם את אית'ן אדוארדס, קאובוי מזדקן וקשוח, הנצמד לערכים המיושנים והגזעניים (שגם פורד האמין בהם פעם). הוא יוצא למסע במערב הפרוע של שנות הששים של המאה ה-19, כמה שנים אחרי תום מלחמת האזרחים, בחיפושים אחר אחייניתו דבי שנשבתה על ידי שבט הקומנצ'י. מסע ההצלה ההרואי והמפרך, הנמשך חמש שנים, מקבל גוונים אפלים כשמתברר שאית'ן מתכוון להרוג את דבי שבגרה בקרב האינדיאנים (נטלי ווד), מחשש שהכתימה את טוהר הגזע הלבן. הכל מתרחש על רקע מוניומנט ואלי המרהיב, שמשמש כתפאורה סמלית ופיוטית.

אומץ אמיתי (2010)

כשנודע שהאחים כהן הולכים להחיות מחדש את הסרט שזיכה את ג׳ון וויין באוסקר היחידי שלו, רבים חששו שזה ייגמר כמו "לחסל את הליידי". אבל הפעם הם הוציאו תחת ידם מערבון מודרני מושחז ומבדר מאוד, שהתעלה על המקור והיה להצלחה הקופתית הגדולה ביותר שלהם. הסגנון הישיר והחד של הסרט הוא גם היפוך גמור למערבון הקודם שלהם, "ארץ קשוחה". היילי סטיינפלד מרשימה בבכורתה הקולנועית, כנערה עקשנית ששוכרת את המרשל האלכוהוליסט רוסטר קוגברן (ג'ף ברידג'ס האדיר) כדי שיעזור לה ללכוד את רוצח אביה (ג'וש ברולין). אל השניים מצטרף ריינג'ר (מאט דיימון במיטבו), ובמהלך המסע שני הגברים יתנצחו באופן משעשע ביותר. שלא כדרכם של הכהנים, סרטם אינו מפרק את הז'אנר, אלא מוציא ממנו את המיטב, וגם זורה עליו רגעים של פיוט.

היו זמנים במערב (1968)

סרג'יו לאונה בנה בספרד תפאורה של עיירה ההולכת ונבנית במקביל להנחת פסי הרכבת בכיוון מערב, ולתוכה יצק סיפור ראווה אופראי וברוטאלי על מה שאנשים מוכנים לעשות בשביל כסף ונקמה. מערבוני הספגטי של לאונה מקצינים את הסגנון המנייריסטי של המערבון, אך מנטרלים את האידיאולוגיה הלאומית, האמריקאית. גיבוריו הם אקדוחנים מטונפים עד העצם, ששולפים כמו קוסמים, אבל אין בהם שום חלוציות רומנטית. שתי סצנות צולמו במוניומנט ואלי שבארה"ב – האתר המועדף על ג'ון פורד – אבל לא רק הנוף עוצר נשימה, אלא בעיקר האופן שבו הצלם טונינו דלי קולי מעמיד את המצלמה שלו והאופן שבו לאונה מניע את דמויותיו במרחב. בתווך, בין שלושת הגברים (בהם הנרי פונדה כאחד הנבלים הגדולים של הקולנוע), ניצבת קלאודיה קרדינאלה האקזוטית – דמות נשית מורכבת לעין שיעור מרוב הנשים במערבונים – והכל מלווה בפסקול הבלתי נשכח של אניו מוריקונה, שסיפק לכל דמות מוטיב מוזיקלי משלה.

איש קטן גדול (1970)

הפוסט-מערבון האפי/סאטירי הנהדר הזה הוא אביו הרוחני של "פורסט גמפ" (אבל בלי הסנטימנטליות הגורפת של הסרט המאוחר יותר). בגיל 121, ג'ק קראב, הניצול הלבן היחידי מהקרב הידוע לשמצה בין האינדיאנים לצבא האמריקאי בליטל ביג הורן, מגולל את קורותיו בפני עיתונאי. קראב, שנפל בילדותו בשבי האינדיאנים וגודל על ידיהם, נע כל חייו בין שתי הזהויות. איכשהו, הוא נכח בכמה מהאירועים הכי מפורסמים בהיסטוריה האומללה של יחסי הפולשים והילידים, מה שהופך אותו לאדם בלתי רגיל, או לשקרן בלתי רגיל. לאודיסיאה שלו, שבמהלכה הוא פוגש כמה מהדמויות המיתולוגיות של המערב, כמו ביל היקוק והגנרל קסטר, יש ממד אלגורי ברור. אלא שארתור פן ("בוני וקלייד") עושה כאן דה-מיתולוגיזציה של ההיסטוריה האמריקאית, ומחלל את כל הפרות הקדושות – את הקרב המפורסם הוא מצלם באגביות ובחוסר כבוד כהתרוצצות חסרת שליטה. ריצ'ארד מליגן מרביץ הופעה קומית בלתי נשכחת כגנרל קסטר, ודסטין הופמן מחולל הופעה פנומנלית – אחת הגדולות בתולדות הקולנוע. לעתים קרובות מצחיק, לפעמים מרגש עד דמעות, זה סרט חריף, חכם, ייחודי ונדיר באיכויותיו.

קיד וקסידי (1969)

המערבון המבדר להפליא של ג'ורג' רוי היל, על פי תסריט מבריק של וויליאם גולדמן ("הנסיכה הקסומה"), היה ונשאר אחד מסרטי ה-buddy הטובים ביותר. התסריט הפיקחי של וויליאם גולדמן והכימיה בין פול ניומן ורוברט רדפורד הנהדרים מניבים ניצוצות לכל אורך הדרך. הסרט מגולל את סיפורם הפחות או יותר אמיתי של שודדי הרכבות בוץ' קאסידי וסנדאנס קיד בסוף המאה ה-19. קיד הוא קשקשן חביב, קאסידי חוסך במילים, וביחד הם בורחים לבוליביה מתוך אמונה שגויה שזה גן עדן לשודדים. בתור בונוס אתם מקבלים את ניומן מרכיב את קתרין רוס על אופניים לצלילי השיר "טיפות הגשם" שברט בכרך כתב במיוחד עבור הסרט.

בצהרי היום (1952)

זה תפקידו האייקוני ביותר של גרי קופר כמרשל של עיירה, וחתן טרי, שנאלץ להתמודד לבדו עם חבורת אקדוחנים שמגיעה לרדוף אותו, משום ששנים רבות לפני כן שלח את מנהיגה לכלא. כשהוא מנסה לגייס את אנשי העיירה לצידו, הוא מתאכזב לגלות שכולם נוטשים אותו. הסרט כבד הראש שנכתב על ידי קרל פורמן (זמן קצר לפני שהוכנס לרשימה השחורה) ובוים על ידי פרד זינמן, שניהם יהודים שמאלנים, לקח את הז'אנר למקום פוליטי. הסרט נתפס בזמנו כהערה על בוגדנותם של רבים שנכנעו למקרתיזם, ודמות המרשל המחזר על הפתחים עצבנה את הווארד הוקס שיצר את "ריו בראבו" המצוין כתגובה, אך הוא לא איבד מכוחו. "בצהרי יום" מתרחש בזמן אמת (בערך) והמתח הולך ונבנה ביעילות, כשבהדרגה המרשל מתגלה כגיבור אמיתי. וגם הכלה החסודה גרייס קלי מקבלת את הרגע ההרואי שלה.

אוכפים לוהטים (1974)

אחד מסרטי הקאלט הגדולים של שנות השבעים הוא פארודיה גרוטסקית ואנרכיסטית על מערבונים בכלל (ובאופן ספציפי על "בצהרי יום"), שתוקפת את המאפיינים הזכריים של הז'אנר. שריף שחור (קליבון ליטל המקסים) מגיע לעיירה ונתקל באווירה של גזענות מובנית. מל ברוקס, שהיה אז במאי כושל (סרטו הראשון, "המפיקים" כשל לחלוטין), עבד כמי שאין לו מה להפסיד והתפרע לחלוטין. זה כולל סצנה מפורסמת שבה הקאובויז אוכלים שעועית ונופחים נפיחות קולניות (בטלוויזיה האמריקאית שודרה הסצנה הזו ללא הפסקול התואם). חלק מהאנכרוניזמים כבר פחות משעשעים, אבל הטיפול בגזענות עדיין תקף, והסצנה שבה צ'יף אינדיאני (מל ברוקס עם צבע על הפנים) תוקף כרכרה של משפחה שחורה תוך כדי שהוא מדבר יידיש מצחיקה כשהיתה.

הנהר האדום (1948)

סרט מסע אפי בבימויו של הווארד הוקס, המשלב דרמה אנושית סוערת עם סצנות פעולה מרהיבות. תומאס דנסון מאמץ את הנער היתום מאט, שמשפחתו נרצחה על ידי האינדיאנים, ומגדל עדר פרות אדיר. בחלוף 15 שנים השניים יוצאים עם אלפי הפרות למסע מטקסס למיזורי, שם יוכלו להשיג עבורן מחיר גבוה. בדרך הם נתקלים בשלל קשיים, שהגדול שבהם הוא אופיו הרודני של דנסון. כשהבוס נותן הוראה להוציא להורג שני בוקרים שהמרו את פיו, בנו מורד בו ומגרש אותו. דנסון נשבע לחזור ולנקום. הסרט מציג שני סוגים מנוגדים של גבריות, וסגנונות המשחק השונים של ג'ון וויין – באחד מתפקידיו המורכבים ביותר – ומונטגומרי קליפט הנפלא בסרטו הראשון, תורמים רבות לעוצמה הדרמתית והאנושית העל-זמנית שלו. חציית הנהר שבכותרת היא סיקוונס מדהים שצריך לראות כדי להאמין, והפלירטוטים בין קליפט וג'ון איירלנד תורמים רובד הומוארוטי מרתק. את הסרט המלא אפשר למצוא ביוטיוב.

האחים סיסטרז (2018)

העיבוד של ז'אק אודיאר הצרפתי לספרו של פטריק דוויט הקנדי הוא מעין "מערבון יחסים", שגיבוריו מנהלים שיחות נפש בין היריות, כאילו היו, נו, נשים. הצרימה הז'אנרית מפתיעה ולפעמים מצחיקה מאוד, אך בהדרגה נחשפת כאן דרמה פסיכולוגית מורכבת ופוצעת עם גוונים אדיפליים מובהקים על התמודדות עם מורשת אב רעילה. האחים אילי (ג'ון סי. ריילי) וצ'רלי (חואקין פניקס) סיסטרז עובדים – במובן של הורגים אנשים – אצל איש עשיר ששולח אותם בעקבות אדם שפיתח נוסחה כימית לאיתור זהב בנהרות. תפקידם להשיג את הנוסחה ולחסל את ממציאה. ג'ייק ג'ילנהול מגלם את הבלש שאמור לאתר אותו עבורם. רכובים על סוסיהם, השניים יוצאים לדרך ארוכה, שתוביל אותם דרך תחנות מוכרות של המערבון, וגם לא מעט פיתולים עלילתיים וסגנוניים מפתיעים. ריילי ופניקס מעולים ביחד, ומייצרים דינמיקה נהדרת של יחסי האחים – התחרותיות, הכעסים הקטנים והגדולים, המשיכה לכיוונים שונים, וגם ההבנה, האחריות ההדדית והאהבה.

ג'וני גיטאר (1954)

המערבון הפמיניסטי של ניקולס ריי ("מרד הנעורים") הוא אחד הסרטים היפים והייחודיים בתולדות הוליווד. בזמנו הוא כשל בארה"ב אך זכה לתהילת עולם באירופה – פרנסואה טריפו כינה אותו "היפה והחיה של המערבונים, מערבון חלום", גודאר הצדיע לו בכמה מסרטיו, ופדרו אלמודובר הרים לו מחווה ב"נשים על סף התמוטטות עצבים". בעלת בר עם עבר מפוקפק (ג'ואן קרופורד) מעוררת את קצפם של אנשי העיירה משום שהיא מארחת חבורת גברים החשודים בשוד, ומזמנת את אהובה משכבר הימים (סטרלינג היידן) לשמש לה כשומר ראש. זאת מלודרמה גותית עזה, מחופשת למערבון בגוונים אקספרסיוניסטיים, המסתיימת בקרב יריות בין שתי נשים. עלילת הסרט סיפקה השראה לתסריטאים של "היו זמנים במערב".

ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד (2007)

ג'סי ג'יימס, שודד ורוצח בן המאה ה-19, זכה למוניטין של גיבור עממי, מין רובין הוד של המערב. גם הוליווד תרמה לעיצוב המיתוס והקדישה לדמותו שלל מערבונים. בסרטו הברוקי, המהורהר והיפה להפליא של אנדרו דומיניק הגיבור הוא לא השודד עצמו (בראד פיט), אלא רוברט פורד (קייסי אפלק), האיש שזכה במוניטין של פחדן משום שירה בו בגבו, ולא התמודד איתו בדו קרב פנים אל פנים כמקובל במערבונים. הסרט מחליף את כובעי הקאובויז האופייניים במגוון מגבעות ומפרק את הז'אנר מבפנים. ג'יימס מתואר כפסיכופט כריזמטי וחסר מעצורים, שאישיותו ניחנה בקווים מני-דפרסיביים, לצד פרצי אלימות קיצוניים, בעוד פורד הוא הגרופי חסר הביטחון שמתהפך על אלילו. הסרט, שניחן ביופי אפל (באדיבות הצלם הגדול רוג'ר דיקינס) ומנסח אמירה לא נעימה לגבי סגידתה של אמריקה לגיבורים אלימים, כשל בקופות אך זכה מאז לקבוצות אוהדים נלהבות.

שבעת המופלאים (1960)

סרט האקשן המבדר של ג'ון סטרג'ס נמצא ברשימה בעיקר בגלל הפסקול הסוחף שהלחין אלמר ברנשטיין – הוא מדורג במקום השמיני ברשימת הפסקולים הגדולים של הקולנוע האמריקאי שהרכיב מכון הקולנוע האמריקאי. זאת גרסה מערבונית רשמית ל"שבעת הסמוראים" של אקירה קורוסאווה, שסרט סמוראים אחר שלו שימש בסיס (לא רשמי) ל"בעבור חופן דולרים" של סרג'יו לאונה, הסרט שהזניק את ז'אנר מערבוני הספגני. שבעה אקדוחנים מתגייסים לגונן על כפר במקסיקו שנבזז שוב ושוב על ידי כנופיית פורעי חוק. הקאסט המגניב כולל את יול ברינר, סטיב מקווין, צ'ארלס ברונסון, ג'יימס קובורן כאשף הסכינים, ואת אילי וולך כמנהיג השודדים (ארבע שנים לפני שגילם את טוקו ב"הטוב, הרע והמכוער"). מומלץ להימנע מהרימייק הקלוקל שביים אנטואן פוקואה.

חבורת הפראים (1969)

סרטו הברוטאלי והמסעיר של סם פקינפה מציג תמונה אכזרית של המערב הפרוע ההולך ונעלם, והוא ללא ספק אחת מיצירות המופת הגדולות של הז'אנר. חבורת פורעי חוק מזדקנים, בהנהגתו של פייק (וויליאם הולדן), יוצאת לשוד אחד אחרון של תחנת רכבת. אלא ששם אורבים להם ציידי ראשים בהנהגת שותפו לשעבר, ת'ורנטון (רוברט ריאן). הם בורחים למקסיקו שם הם מסתבכים עם איש צבא מושחת שבוזז עיירות ואונס נשים, ומגלים שת'ורנטון עדיין דולק בעקבותיהם. פקינפה מאלץ אותנו להתעמת עם האמביוולנטיות המציצנית שלנו – אנחנו מתלהבים מהאנרגיה של פרצי האלימות המסוגננים, וגם מזדעזעים מהטבח. כששאלות של כבוד, מוסר ונאמנות ניגפות תחת גלגלי תאוות הבצע, אנחנו חווים בעוצמה את מותה של כל דמות ודמות והסרט צובר הד רגשי עז.