ביקורת תרבות

הצ'אנס האחרון: הגיע הזמן להפיל את מפעל הפיס

פרשת מפעל הפיס ודוקאביב גררה גל מחאה והזכירה לכולם כי גוף ההימורים הוא פוליטי לחלוטין, ומקור ההכנסה שלו מורעל. אמנים, עדיף שתפנו למימון המונים

מתוך "לאה צמל, עורכת דין" של רחל לאה ג'ונס ופיליפ בלאיש
מתוך "לאה צמל, עורכת דין" של רחל לאה ג'ונס ופיליפ בלאיש
2 ביולי 2019

הסירוב של מפעל הפיס לתמוך בפסטיבל דוקאביב הוא בסך הכל תזכורת, גם אם לא נעימה במיוחד, לכך שהוא אינו גוף תרבות אובייקטיבי ותמים שמוקדש רק לתרומה ולפיתוח הקהילה. נראה מובן מאליו לציין זאת, אבל ההכנסות של מפעל הפיס מגיעות מהימורים, ולא רק מכמה כרטיסי גירוד תמימים. הכסף שלו אינו "נקי" אלא מגיע מניצול אנשים פגיעים שהמדינה מזניחה. ידוע שרוב הדוכנים של מפעל הפיס מוצבים דווקא בשכונות עניות ונזקקות, באופן מכוון ואסטרטגי. התרומה של מפעל הפיס למערכת החינוך והתרבות בארץ תלויה בעידוד הנטייה המסוכנת של השכבות החברתיות המוחלשות ביותר לאבד את כספם לשווא בהגרלות כמו ווינר וטוטו.

בתקרית האחרונה עם פסטיבל דוקאביב, שבה החליט מפעל הפיס למשוך את תמיכתו מהפסטיבל בעקבות הסרט המלווה את עורכת הדין הפרו פלסטינית לאה צמל, הוא התגלה לפתע כפוליטי. מפעל הפיס, הרי, נתפס כגוף ניטרלי, שהלוגו שלו מתנוסס מעל אולמות ובתי ספר. אבל מימון של תרבות וחינוך הם באחריות המדינה, לא באחריותו של גוף שעדיין מקיים מירוצי סוסים. הכסף הזה תמיד היה פוליטי (כלומר מעולם לא היה נקי או ניטרלי), ואולי דווקא טוב שמקרה דוקאביב הזכיר לנו את זה.

>> דוקאביב 2019: "לאה צמל, עורכת דין" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר

זו ההזדמנות לקרוא להפסקת ‏התלות של אמנים ואמניות עצמאיים, וכן של גופי תרבות, במפעל הזה. אמנם מעולם לא היה קשה יותר להתפרנס מאמנות, אך הגשת בקשה למענק היא הסכמה שבשתיקה למוסד שאנחנו חייבים להתנגד אליו. שימוש בכסף הזה ליצירת אמנות הוא לא מוסרי וגם לא הכרחי: מימון המונים הוא הפתרון הראשון שעולה לראש, אבל אפשר, וצריך, להיות יצירתיים, ולהתאמץ קצת יותר כדי לא לתת יד למפעל הזה שממשיך לדרוס דווקא את אלו שצריכים את העזרה שלנו.