נסעתי בנתיבי האופניים בתל אביב. מיפיתי אותם. הנה מה שגיליתי
בעקבות הקמפיין האגרסיבי של העירייה להורדת רוכבים מהמדרכות בעיר, עמית הפנר יצא לבדוק: האם לרוכבים בתל אביב יש נתיבים ראוים ובטוחים? מהו הנתיב המהיר ביותר לחצות בו את העיר עם אופניים? מהו הנתיב הכי איטי? היכן מסוכן ואי אפשר לרכוב? הוא חזר עם כל התשובות ועם מפת שבילי האופניים הכי יעילה שראינו
תל אביב-יפו השתנתה בשנים האחרונות. צמחה כאן תרבות מסעדות ואוכל רחוב ברמה עולמית, התפתחו מרחבים ציבוריים כמו כיכר הבימה ופארק המסילה, וצצו גורדי שחקים כמו פטריות אחרי הגשם. דבר משמעותי נוסף שלא ניתן לפספס בנוף האורבני לאחרונה הוא שינויי התשתית המסיביים שנעשים ברחובות העיר. חלק משינויים אלה מתבצעים כחלק מעבודות הרכבת הקלה והבינוי, שמסבים אי נחת רב לתושביה. באותה ההזדמנות, עיריית תל אביב מבצעת מתיחות פנים לרחובות העיר ומעצבת אותם מחדש.
אלמנט חשוב ומבורך שנוסף לתוואי הרחוב המחודש הם נתיבי האופניים המתרבים, שנועדו לתת מרחב בטוח לרוכבי האופנים והקורקינטים החשמליים. ולא פחות חשוב: החזרת המדרכות להולכי הרגל, שסובלים מנסיעת הרוכבים על מדרכות העיר הגורמת לתאונות רבות. מי שחי או עובד בעיר לא יכול שלא לראות כאלה בגוף ראשון, ואולי אף יותר גרוע, להיות שותף לאחת. עיריית תל אביב-יפו הגדילה לעשות ויצאה לאחרונה בקמפיין שנועד להביא למודעות את הסוגיה הכואבת עם תמונות מוחשיות מאוד של נפגעי תאונות. קשה שלא להרהר בתופעה בכובד ראש.
מצדו השני של המתרס, אי אפשר לשכוח את רוכבי האופניים והקורקינטים שמשתמשים בכלים אלה כאמצעי תחבורה. בהיעדר תחבורה ציבורית הולמת, ימי שמש רבים והיותה עיר שטוחה, תל אביב היא מועמדת מצוינת לרכיבה ככלי ראשי להתניידות במרחב העירוני. לאור הקמפיין האגרסיבי של העירייה להורדת הרוכבים ממדרכות העיר, ביקשתי לבדוק בעצמי את השאלה: האם לרוכבי האופניים והקורקינטים יש נתיבי אופניים ראוים ובטוחים לרכיבה?
תחמתי את הניסוי בגבולות מסוימים שמכילים את מרבית נתיבי האופניים של העיר – מצפון: דרך קק"ל; דרום: דרך יפו; מזרח: דרך נמיר שמתחלפת לדרך מנחם בגין; ומערב: הטיילת. להלן מפה של נתיבי האופניים שבהם נסעתי המסומנים בשלושה צבעים:
אדום: נתיב איטי, ולא בטוח לנסיעה לרוכבי האופנים והולכי הרגל לצידם.
כתום: נתיב שניתן לנסוע בו במהירות ובטיחות בינונית.
ירוק: נתיב שבו ניתן לנסוע מהר ובבטחה ללא סכנה מרכבים או הולכי רגל.
ניסיתי לנסוע בנתיבי האופניים המרכזיים ביותר ולהתעלם מהקטנים. בנוסף סימנתי בתמרור אזהרה מספר מקומות שבהם כמעט ולא ניתן לרכוב בכלל, ומהווים מוקד סכנה לרוכבי האופנים והולכי הרגל יחדיו.
לפני שנגיע לתשובה לשאלה שאיתה יצאתי לדרך, הנה מספר תובנות נוספות שאספתי מהרכיבה:
1. הנתיב המהיר והאיטי ביותר שניתן לחצות איתו את העיר מקצה אחד לשני – מהיר: הטיילת. הנתיב ברובו מופרד ומהיר (למעט הקטעים המסומנים במפה באדום וכתום כאמור), והנסיעה לאורך הים מהנה. איטי: דרך נמיר ודרך מנחם בגין. אחד הצירים החשובים ביותר לתנועת אופנים וקורקינטים היורדים מרכבות ואוטובוסים, או אלה שמגיעים בנסיעה רציפה מערים אחרות, הוא גם אחד המאכזבים שהם. הנתיב מקוטע, וככל שמתקדמים לאזורי התנועה המרכזיים (תחנת סבידור מרכז ועזריאלי), הנתיב נהיה לא מופרד והתנועה בו איטית ומסוכנת.
2. התנועה חכמה מהתשתית – במספר מופעים במהלך הרכיבה נתקלתי בדרכים ראשיות שנגמרות בבת אחת, או מובילות לדרכים צדדיות ועוקפות שפוגעות ברצף הרכיבה התקין. ניתן לראות זאת לדוגמא בסמינר הקיבוצים, המשך דרך נמיר לכיוון דרום, נמל תל אביב, כיכר רבין (על רחוב אבן גבירול עוד נדבר בהמשך), וכיכר הבימה.
עיריית תל אביב חשבה שאם תבטל את נתיב האופניים באזור מסוים (בעבר היה נתיב אופניים בסמינר הקיבוצים וכיכר רבין) או תוביל לדרכים עקיפות, אזי הרוכבים יפעלו בהתאם. ומה אתם חושבים שקורה בפועל? כמובן שהרוכבים נוסעים בכביש במקרה הטוב, ובמקרה היותר שכיח על המדרכה. ממש כמו עקרון החסכנות (פרסימוניה) הנובע מהמודל האבולוציוני, כך הרוכבים יסעו בדרכים היעילות והמהירות ביותר עבורם. אין היגיון שיפנו לדרכים צדדיות, יסכנו את חייהם בנסיעה בכביש מהיר, או ירדו מהאופניים וילכו ברגל.
3. עבודות תשתית הרכבת הקלה ובינוי בכללי – העבודות ברחובות העיר אולי זמניות (מי יודע מתי יסתיימו באמת), אבל כמות נתיבי האופנים שנרמסו על ידי עבודות הרכבת במרכז העיר היא משמעותית – כמעט כל רחוב בן יהודה, רחוב אבן גבירול שבלאו הכי נתיביו היו לא בטוחים לנסיעה, רחוב ארלוזרוב, ומקטעים קצרים נוספים ברחבי העיר שקצרה היריעה מלהכיל. רוכבי האופנים והקורקינטים הם לא המקופחים היחידים מעבודות הבינוי,אבל כאשר תוואי רכיבה משמעותי נלקח מהרוכב, הרוכב יאלץ להשתמש בתוואי אחר. התוואי כפי שנרשם לעיל יבוא על חשבון תנועת רכבים או הולכי הרגל.
4. דרכים חדשות, דרכים טובות – גם מילה טובה צריך להגיד. ככל שנתיבי האופנים חדשים יותר, ניכר שהם מופרדים טוב יותר מתנועת הרכבים והמדרכה, ומסומנים בצבע ירוק אשר מדגיש את נתיב האופנים לרוכבים ולהולכי הרגל גם כן. בנתיבים חדשים יותר ניתן לראות בנוסף הפרדה מיטיבה של נתיבי האופניים ממפרצי האוטובוסים, שמהווים נקודת מפגש נפיצה בין הולכי הרגל לרוכבי האופנים והקורקינטים. בנוסף, היכן שההפרדה בין המדרכה לנתיב האופניים ברורה (נתיבים חדשים כאמור), כך גם הליכה של הולכי רגל על הנתיב הרבה פחות נפוצה. ניתן לראות דוגמאות לכך ברחוב בוגרשוב, טיילת תל אביב ברובה, ורחובות רבים בשכונות אשר נמצאים מעברו הצפוני של הירקון.
ועכשיו לשורה התחתונה: במצב הנוכחי התשתית של תל אביב-יפו רחוקה מלהיות מספקת עבור רוכבי האופניים והקורקינטים שנוסעים ברחבי העיר. כפי שניתן לראות במפת נתיבי האופנים ולהבין מכתבה זו, במארג הסבוך של הולכי רגל, רוכבי אופניים, קורקינטים וכלי רכב, ובהיעדר תשתית נאותה, כולנו הרוכבים, ההולכים, ותנועת הרכבים מפסידים בגדול.
זוכרים את התמונה של הילדה הפצועה מתחילת הכתבה? גול עצמי מפואר של קמפיין העירייה. בלתי אפשרי לצפות מהרוכבים להתמודד עם תשתית לא בטוחה ולא מספקת, ואז להאשים אותם באופן בלעדי בגרימת תאונות. תשתיות עירוניות כמו נתיבי אופניים הן דבר מורכב שלוקח זמן לביצוע נכון, וזמן נוסף להטמעה והסתגלות של תושבי העיר. השיפור לאורך הזמן בהחלט ניכר, ובמידה ועיריית תל אביב-יפו תשקם את נתיבי האופניים שהרסה בעקבות בניית הרכבת ותבנה נתיבים נוספים לפי הסטנדרט החדש (כפי שנראה בתוכנית המוצגת באתר העירייה), מצב הרוכבים והולכי הרגל יהיה טוב הרבה יותר. עד אז, הכאוס שכל כך מאפיין את העיר, ישאר איתנו.
>> עמית הפנר, גדל וגר בתל אביב כל חייו, מתעניין בתנועה של אנשים במרחב העירוני ובשינויים שהעיר עוברת בשנים האחרונות