איך מדברים עם הילדים על ערכי מצעד הגאווה כשאין מצעד

לפני שנים רבות, הייתה בגן של הבן שלי "מסיבת משקפיים". זה קרה כי אחד הילדים בגן הזדקק למשקפיים וכדי להקל עליו את השינוי, כדי שלא יהיה פתאום שונה, החליטו הוריו בהתייעצות עם הגננת לשתף את כל הילדים בחגיגה. כדי שלא ירגיש אחר, כדי לתת לגיטימציה להופעה החדשה שלו, כדי שכולם ישתתפו איתו וליום אחד ירכיבו משקפיים ויהיו חלק אקטיבי בשינוי שעובר עליו.

למה זה חשוב? כדי להקל, כדי שירגיש שאינו לבד. כשאני מרגיש שאיני שונה ומשונה, קל לי יותר לקבל את עצמי.

התהליך הוא מעגלי: אני מקבל.ת את עצמי כמו שאני ואז לחברה קל יותר לקבל אותי. או הפוך: החברה מקבלת אותי כמו שאני, וזה עוזר לי יותר לקבל את עצמי. לא תמיד ברור לנו מה בא קודם, הביצה או התרנגולת.

כולנו זקוקים וזקוקות להרגיש שייכים לחברה, להרגיש חלק חשוב מהמשפחה, ממקום העבודה, מהקהילה שלנו, מהעולם.

בסיפור המשקפיים נזכרתי עכשיו, כשהבנתי שבעקבות הקורונה לא יתקיים השנה מצעד גאווה "כהלכתו". לא תהיה מסיבת שמשדרת לילדי קהילת הלהט"ב – אנחנו גאים, אנחנו תומכים בכם, כולנו איתכם, מביעים את הערך החשוב של שיוויון, את כך שיש להכחיד את האפליה, את המאבק לסובלנות, לזכויות שוות, להכרה.

מסיבת משקפיים אחת יכולה לייצר התחלה טובה, אבל צריך לדאוג להמשך החיים, ליום שאחרי המסיבה ולזה שאחריו, לוודא שגם הם יעבירו את המסר של קבלה, הבנה ושוויון. מצעד גאווה אחת לשנה הוא מאורע חשוב מאין כמוהו אבל זה לא מספיק כדי לייצר תפיסת עולם שוויונית.

יש לחברה, לקהילה, לנו האנשים, כמה מטרות חשובות שכדאי לצעוד לקראתן תמיד. לא רק אם יש או אין מצעד פיזי: לייצר פה חברה יותר סובלנית. הרבה יותר סובלנית -זו מטרה לצעוד אליה. לייצר פה אווירה יותר שיוויונית -עוד מטרה לצעוד אליה. לייצר פה תחושת שייכות לכולם. תחושת שייכות, היא לא משהו שנולדים איתו, לא משהו שאפשר לקחת כמובן מאליו. תחושת שייכות, נרגיש או לא נרגיש, כל אחד מאיתנו, בהתאם למשפחה שגדלנו בה, בהתאם לחברה בה גדלנו. וזו אחריותו ותפקידו של האדם למצוא את הדרך הייחודית שלו, שלה, לייצר לעצמו.ה תחושת שייכות טובה לחברה ולא פחות מזה, זהו תפקידה העצום של החברה לאפשר לכל אחד ואחת להרגיש שייך אליה – לחברה כולה.

בדיוק כמו הדאגה של הגננת לערוך מסיבת משקפיים, אפילו כשמדובר רק בילד אחד מתוך 30. הילד הזה זקוק כמו כל אחד אחר לתחושת שייכות.

אז השנה לא יהיה מצעד חגיגי, פסטיבלי, מלא באירועים, בתיירים. אבל כמו כל אירוע אחר שהתאמנו לתקופה, כנראה שגם פה יהיו אירועים אלטרנטיבים. אירוע בזום, דגלים במרפסות, שירה במרפסות, ואולי שיחות עם הילדים בארוחת ערב משפחתית? אולי שווה לשאול לדעתם – מה יכול להחליף את מצעד הגאווה כדי שכולנו נרגיש שאנחנו חלק מחברה גדולה יותר שאנחנו רוצים לתת לה מעצמנו.

הנה רגע לעצור ולחשוב שדווקא פה יש לנו הזדמנות ללמוד וללמד, לצעוד כל יום, צעד אחר צעד, ללמד את ילדינו, את דור העתיד, את האזרחים של המחר, את האיכפתיות, ההתנהלות, המחשבה החברתית הזו.

דליה אילת, מכון אדלר

תקופת הקורונה הראתה שאנשים (רובם) דואגים אחד לשני. יש מי שעושה משמרות בעבודת הקודש שלו, יש מי שממלא.ת אחר ההנחיות, מחכה בתור במרחק, שם מסיכה בציבור, יש מי שנרתם לעזור למבוגרים להסתדר עם הטכנולוגיה.

בעיני, זו הזדמנות מצויינת, להסביר דבר כל כך חשוב לילדים: לא רק איך נשמרים מהקורונה, אלא כיצד לשים דגש על הזיקה החברתית שלנו. למשל, לא נפגשים עם סבא וסבתא כדי לשמור עליהם. ועלינו. שמים מסיכה כשנכנסים לסופר לא רק כדי להגן על עצמי, אלא כדי להגן על כל האחרים שמסתובבים פה. יש פה ראייה חברתית רחבה שכדאי למנף אותה ללמידה של לראות את האחר.ת, לחשוב על האחר, להתחשב באחר. כל המסרים האלה, לא צריכים לחכות למצעד. הם יכולים להיאמר, להתנהל, להיות מודגמים, מידי יום ביומו. כך, אולי, יום אחד יהיה טבעי עבור כולם לתת מקום לאחר גם אם הוא חושב, מתנהג או מתאהב אחרת ממני.

התרגלנו לשינויים דרמטיים. סדר פסח נחגג בזום, טקס המשואות ללא קהל, פילאטיס נעשה כל אחד או אחת בבית על השטיח. לא חסרים לנו שינויים והתאמות בתקופה הזו ועכשיו גם זה.

לא יהיה מצעד גאווה ססגוני השנה בגלל האילוצים אבל כן נוכל להתעקש להכניס את הססגוניות לתוך הבית, לתוך החינוך שלנו. המסר של המצעד יוכל להיות בכל בית, בכל חדר, בכל כיתה, גן וחוג כדורסל. ובהמשך חיינו, גם כשהמצעד יערך שוב פעם בשנה, נוכל לזכור שכל יום מתאים בכדי להכריז על שוויון, קבלה ואהבת הזולת – וזה יכול להתחיל ממסיבת משקפיים אחת.