מקנאים בך? אין טעם להתנצל

לו הייתה הקנאה ענף אולימפי – הייתי אלופת הקנאה למרחקים קצרים. כמו צלם שמחפש פריימים טובים כך אני חומדת לי בטן שטוחה, מגפיים גבוהים, קול רדיופוני, פרופיל פוטוגני, כישרון ריקוד ולמעשה כמעט כל כישרון שהוא, כולל קליטה מהירה של שפות, יכולת מיקוח, מיומנויות קידוח, האומץ לסרב לפחמימות פשוטות ומתת האל: הבנה מלאה של המכתבים מהבנק. בדרך כלל זה ספורט קטן, פרטי, כמו לספור מכוניות אדומות בדרך צפונה; אבל הקנאה, כשהיא נופלת על תחומים חשובים באמת, יכולה להיות צורבת, מאכלת ומכאיבה.

הדרך הבוגרת להתמודד עם קנאה היא לראות את מושאה כמו שהוא. פעם, ביוגה, כיבדה אותנו בנוכחותה שחקנית ישראלית שהייתה בביקור קצר בארץ. היא נראתה נפלא עם שיזוף עמוק של חופשה על החוף, איברים ארוכים ומיומנות יוגית מהפנטת. לא יכולתי לגזול ממנה את האלגנטיות האינסופית שבתנועתה, אז חשבתי לגשת לחדר ההלבשה, להשחיל את כפות רגליי לתוך הנעליים שחיכו לה שם, מופת של עידון ותחכום, וללכת לדרכי. אחר כך קראתי בעיתון שאבא שלה נפטר. כנראה הגיעה לארץ ללוות אותו בימיו האחרונים. גם בדיעבד לא התחרטתי על שקינאתי בה על הגוף שבו התברכה. אולי הצטערתי שלא מדדתי את הנעליים.

אין טעם לטשטש את הקנאה באמצעות התמונה הגדולה. היא נגזרת מיידית של הרצון וההכרה, היא טבעית ואוניברסלית כמו הקריאה העוללית "את זה". אתה מקנא, משמע אתה מזהה דבר מה בעל ערך. הקריאה "את זה" מופנית למה שיכול היה להיות שלך. אתה מקנא כי הבנת את המגבלות: "זה" לעולם לא יהיה שלך.

הקנאה היא לא חטא, היא סוכנת של הרצון ושל האמת, ואי אפשר לחסל אותה בברכות שמש או בסובלימציות. לפעמים הדשא של השכן באמת ירוק יותר, ואין טעם להעביר אותו בפילטר מרכך כדי להקל על הידיעה. החטא האמיתי הוא האמביוולנטיות של מעוררי הקנאה.

כמה מענג להיות מושא לקנאה. ומסוכן. כמו אנשי עסקים בדרום אמריקה שלא מתאפקים להפגין את עושרם ויודעים שלא ירחק היום עד שייחטפו ויוחזרו רק תמורת כופר, כך גם להיות הכי יפה בכיתה זו עמדה שמקפלת בתוכה תבוסה משפילה. זה שנים שחדוות ההישג האמריקאית מבלבלת את האתוס הקיבוצי, שלפיו כל חריגה מהתלם מסוכנת למרקם החברתי. כאן, כשמקנאים בך מותר ליהנות מזה מעט ולפחד מזה הרבה.

כשמסתמן מאזן הקנאה מתחילות ההתפתלויות, הכוכביות הקטנות, הערות האזהרה לטאבו שמסמנים בני המזל. איך רזית! אתה צריך לראות את סימני המתיחה. ילד מוכשר יש לך! עזוב, אם רק תראה איך הוא מכפכף את האחים שלו. איך, איך הבאת את המכה? תשמע, מס הכנסה נכנס בי מדי חודש.

אנחנו מקנאים ומעוררי קנאה, לכודים בלימבו סאדו־מזוכיסטי שמורכב בחלקו מהצטיינות ומהתפארות, ובחלקו האחר מצניעות מזויפת ומהתבטלות. ויש גם הצעה לסדר: אם כבר שפר עליכם גורלכם, קחו את הקנאה המוגשת לכם על מצע של חלומות כבושים ובלעו אותה כמו גדולים, בלי לנסות להתמקח. אתם כנראה באמת גדולים. לפחות יחסית למישהו אחר.