מרצ היא מונופול – ואנחנו הלקוחות השבויים

בתור שמאלני יש מילים שיותר מפחידות אותי מ"מונופול ממשלתי". זה לא כזה נורא, אני אומר לעצמי. שווה לי לדעת שלעובדים יש תנאי העסקה סבירים ושלא ינסו לדפוק אותי בשביל להגדיל רווחים. אבל יש מקום אחד שבו המונופול הממשלתי פוגע בי מאוד, וזה המונופול שיש בתחום "מפלגות השמאל בישראל" שיש למרצ, ובעיקר לוועד עובדי דור א' הרקוב שלה עם ההסכמים הקיבוציים והדילים הקיבוצניקיים שלהם. כי הם יכולים להיות מפלגת השמאל הגרועה ביותר שיש בישראל, ועדיין אני (ועוד כמה עשרות אלפי אנשים) נהיה לקוחות שבויים שלהם.

>>האם חיפה יכולה באמת להוות אלטרנטיבה לתל אביב?
>>התושבים ניצחו: בוטלה תכנית המגדלים בכיכר אתרים

בתור מונופול הם מרשים לעצמם להתנהל בצורה שבכל גוף תחרותי היו מראים להם את הדלת, או לפחות את אחוז החסימה מוגש על מצע של קייל, ולדעת שאת ארבעת המנדטים שלנו הם יקבלו. כנראה. אז יו״ר המפלגה מרשה לעצמה להתייעץ עם משה קלוגהפט, ומנסים למנוע ממוסי רז, חבר הכנסת המצטיין שלהם, מלהתמודד בגלל איזה סעיף עותמני בתקנון, ובמקום להכניס למפלגה דם חדש בדמותם של אנשים כמו אבי בוסקילה ואבי דבוש, הם מוחקים מתפקדים כדי לפגוע בהם וסוגרים דילים כדי להעדיף את מהרטה ברוך, שלא עשתה יותר מדי בחמש השנים שלה במועצה של תל אביב־יפו, על פני גבי לסקי שבשנים האחרונות היא אחד הקולות הברורים, הפעילים והבולטים יותר נגד הכיבוש.

מרצ משוכנעים שהמונופול שלהם בשמאל הישראלי נותן להם תחושה שהם מועדון חברים אקסקלוסיבי שהוא גם בעל השליטה על אוצרות טבע אידיאולוגיים כמו "ניקיון כפיים" או "שמירה על שלטון החוק". כך הם מסרבים להתייעל, לשפר את השירות, והופכים רלוונטיים למציאות כמו קו טלפון של בזק, או רחמנא ליצלן, כמו המניה הפוליטית של מנכ"ל בזק לשעבר.