הראשון בבידור: האם העולם עדיין צריך מוזיאונים?

הסרט החדש שמלווה את עובדי מוזיאון ישראל תוהה על תפקידו של המוסד הזה ב-2017, ומציג כיוון ברור: פנאי, פאן ופופוליזם. מה תפקיד האמנות העכשווית בעולם הזה?

מתוך "המוזיאון" (צילום: דניאל קדם)
מתוך "המוזיאון" (צילום: דניאל קדם)
11 בדצמבר 2017

נתחיל מהסוף – "המוזיאון" המדובר של רן טל הוא סרט מהנה, סוחף ומעל הכל אסתטי להפליא. הביקורות מהללות את אהבתו של טל לאנשים ואת יכולתו לספר סיפורים שמזקקים את תמצית הישראליות. טל קיבץ ל-74 דקות מסע ארוך שצולם לפני שנתיים בתקופת חגיגות ה-50 למוזיאון ישראל. כמו ב"גן עדן" שלו מ-2012, גם כאן המיקום הוא רקע לסיפורים של אנשים שמעצבים את המקום, והוא עובר דרך כל שרשרת המזון של המוסד המוזיאלי – מהסדרנים, האוצרים, הרסטורטורים, המבקרים ועד המנכ"ל ג'יימס סניידר, שנראה בסרט כמו סבא חביב ולא כמו מי ששלט במשך 20 שנים על המוזיאון ביד רמה ושנויה במחלוקת. סביר להניח שזו הייתה מטרתו (הנאיבית) של טל – להתבונן על אותם אנשים אנונימיים לכאורה ודרכם ליצור רצף אסוציאטיבי של רגעים קטנים ולא מבוימים ולתהות על מעמדו ותפקידו של המוזיאון.

ויש הרבה על מה לתהות. מוזיאון ישראל הוא אחד המוזיאונים הגדולים בעולם, שאמנם אינו מוגדר כמוזיאון לאומי אבל מתנהל ככזה. במוזיאון נמצאים אוספים גדולים וחשובים של יודאיקה, ארכיאולוגיה, אתנוגרפיה ואמנות שאמורים, כמו כל מוזיאון לאומי בעולם, לעצב ולשמר את ההיסטוריה ואת התרבות המקומיות. במרוצת השנים נשמעו לא מעט ביקורות על המוזיאון, בין היתר על זהותו הלא ברורה ועל אי יכולתו לגבש נרטיב לאומי קוהרנטי וברור.

טל מתמודד בסרט עם חלק מהסוגיות האלו ועם עוד שאלות בולטות בשיח המוזיאלי באמצעות סיטואציות יומיומיות ושיחות אגביות. את שאלת הפוליטיקה שמאחורי הבחירות האוצרותיות ממלאת דמותו של מדריך פלסטיני במוזיאון שתוהה מדוע אוסף הלבוש הערבי נשאר במרתפי המוזיאון ומעולם לא הוצג. את הדיון הנושן על המוזיאון כתחליף חילוני לדת מספק משה הסדרן שמדבר על היכל הספר במונחים של התעלות רוחנית ומולו רב המוזיאון (כן, כן, יש דבר כזה) שלא מבין מה הסיפור הגדול. "המוזיאון לא משמעותי בשבילי", הוא אומר. "הוא לא מדבר אליי, למה שאני אדבר אליו? בבית כנסת נמצאים כל היום, זה הדבר הערכי. למי שאין את זה לוקח את המוזיאון ועושה אותו מקדש".

עוד כתבות מעניינות:
איך הפך איי וייווי מאמן בינוני לסנסציה בינלאומית?
מה תפקידו של צילום העיתונות ב-2017
האמנות המקומית מתחילה להבין את גודל המשבר

"המוזיאון" מצטרף לז'אנר של סרטי מוזיאונים שמציפים את הקולנוע בשנים האחרונות, בהם "פרנקופוניה" של אלכסנדר סוקורוב מ-2015 שעוסק בתקופה שבה מוזיאון הלובר היה נתון תחת שליטה נאצית, "הניו רייקסמוזיאום" מ-2014, שנכנס לנבכי הפוליטיקה הביורוקרטית של המוזיאון ההולנדי, ו"הגלריה הלאומית" של פרדריק ווייזמן, גם הוא מ-2014, שמספר את סיפורו של המוסד הבריטי הוותיק דרך אחורי הקלעים שלו. גל סרטי המוזיאונים הזה מופיע בעידן שבו תפקידם של המוזיאונים נבחן מחדש. אם פעם המוזיאון היה היכל קדוש של שימור, איסוף, פרשנות ותצוגה, בעשורים האחרונים מוזיאונים ברחבי העולם מחשבים מסלול מחדש לנוכח הירידה המשמעותית במספר המבקרים והתפיסה הרווחת שהם מוסדות מיושנים ושמרניים. המוזיאונים האמריקאיים, בראשם המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA), היו הראשונים להתמודד עם נקודת השבר הזו. בעשור האחרון הם משנים את עורם והופכים למרכזי פנאי ובידור עם תערוכות בלוקבאסטר ואירועים בידוריים כאלו ואחרים. המגמה ברורה – פחות מחקר מעמיק ויותר פאן.

פסיק קטן וחסר משמעות

מוזיאון ישראל מיישר קו עם המגמה הזאת וגם הוא נאלץ להתמודד עם טענות על תערוכות אמנות הרבה פחות נועזות מבעבר ועל פנייה למכנה משותף ופופוליסטי. בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר אירועים בידוריים לכל המשפחה כמו "נקודת מגע" ותערוכות ספקטקל – התערוכות של איי וייוויי ו-100 שנים למשתנה של דושאן שעוצבה בסגנון איקאה הן מבחר קטן מהשנה האחרונה. טל מתייחס בקצרה לסוגיה הזאת בסצנה תלושה ואינטנסיבית שבה נראה המוזיאון כמו מועדון של קלאברים משונים.

מתוך "המוזיאון" (צילום: איתי מרום)
מתוך "המוזיאון" (צילום: איתי מרום)

נדמה שטל מתקשה במיוחד באגף האמנות העכשווית, שממלא פסיק קטן וחסר משמעות בסרט. הוא מבליח פעמים אחדות כאתנחתא קומית ומגוחכת, למשל כששתי עובדות מתקנות את העבודה הפרובוקטיבית "Family Romance" של צ'רלס ריי שנמצאת באוסף האמנות העכשווית. הן רוכנות לכיוון איברי המין של פסלי הבובות ותוהות ברצינות תהומית אם כדאי לנפח את שערות הערווה שלהן באמצעות פן.

גם האמנות הישראלית כמעט בלתי נראית בסרט – היא מתחילה ונגמרת בכניסה לתצוגת הקבע הישראלית, שם מוצב "נמרוד" של יצחק דנציגר. חוסר היכולת, העניין או הרצון של טל להתמודד עם האגפים האלו של המוזיאון אומר דרשני וסותם את הגולל על השאלה אם האמנות העכשווית רלוונטית לחברה הישראלית.

אז מה בכל זאת סוד הקסם של "המוזיאון" ושל סרטי המוזיאונים בכלל? נראה שהם רוכבים על אותה מגמת בידוריות שמציפה את המוזיאונים בעולם: סיפורים אנושיים, מרגשים ומשעשעים על חשבון דיונים יבשושיים וחוויה מרהיבה וחושנית במקום התבוננות שקטה ואינטימית.