"זה המקום שאליו אתם רוצים שנגיע? שנשרוף את הרחובות?"

בשנות ה-80' וה-90' סצנות הטכנו בדטרויט ובברלין היו תולדה של נתק השלטונות מהעם. הגזענות בארצות הברית וגדר ההפרדה בברלין היו הבסיס לתנועה. בישראל פרחה הסצנה האלקטרונית משנות ה-90' ועד היום והפגינה יכולת לשמור על שגרה בריאה אל מול מצב פוליטי של אלימות ושסע עמוק. לפני פחות משנה התרחשה בלבנון שכנתנו מהפכה חברתית אמיתית, שפרצה בעקבות חוקים דרקוניים כמו מס הווטסאפ וגרמה לדור שלם לצאת לרחובות בדרישה להחליף את הממשלה המנותקת בממשלה מקצועית. המחאות פרצו מתוך עולם הקלאבינג והטכנו. בעלי המועדונים פתחו דלתותיהם למען הקהל ולמען המחר של כולם, חברי קהילת הלילה ותרבות הפנאי יצאו להפגין יחד נגד הניתוק המחריד של ההנהגה הלבנונית. וזה הצליח להם. הם החליפו את השלטון בממשלה טכנוקרטית-מקצועית. כן, זה קרה בלבנון. כן, זה קרה השנה.

2019 הייתה שנה קשה לאומת הדאנס על כל גווניה בישראל. הכל קרה. מסיבות שנסגרו, חלומות שנשברו, עסקים שנעלמו. איכשהו הצלחנו על אף כל הקשיים הכלכליים להרים פה סצנת פסטיבלים וקלאבינג שלא מביישת אף מדינה בעולם. ואז הגיעה הקורונה. כל הקלפים נטרפו. כבר לא דור ה-X או דור ה-Y ודור ה-Z. כולנו דור COVID19. זו חוויה שחוצה כל חוף, כל גבול, כל מגדר וכל צבע. מובן מאליו שבתוך תוכנו יש מקום שרק רוצה לחזור לחיים עצמם, לאלה שהיו לנו עד ה-10 למרץ. היינו כל כך שמחים לחזור לקלילות, לפזיזות, לתחושת האפשר האינסופית.

מחאת הטכנו בלבנון. בקרוב אצלנו? (צילום: שאטרסטוק)

אבל האם באמת אפשר לחזור לחיים שהיו? ללילה ולהדוניזם שהכרנו? האם אפשר כך לשכוח מהבדידות שחווינו ולחזור לשגרה, להמשיך להתעלם ממה שהולך פה, מהחברים שלנו, מהעולם שלנו? האם לתחרותיות שהושרשה פה, לריצה האינסופית, יש עוד מקום בעולם הקורונה? האם באמת יש לנו את החופש לרקוד עם דמעות בעיניים?

הניסיון התקשורתי להציג את אנשי הלילה כמטורללים מפירי חוק אף פעם לא צלח ואנחנו יודעים את האמת. תמיד שיחקנו לפי הכללים שלהם ועשינו מה שצריך כדי לשמור על הקהילה שלנו. ועכשיו הקהילה שלנו התרחבה. הגיע הזמן לצאת מעצמנו ולנסות להבין מה באמת השתנה פה. לדמיין ולהמציא את החלום מחדש. לקחת שניה לנשום, להשתמש בהרבה הגיון בריא. זה לא רק עניין של איך נרים מסיבה ונדרוש מבליינים בכניסה למדוד חום, לשטוף ידיים, לשמור על ריחוק חברתי בתור לשירותים ולעטות מסכה בבר. 

שאול מזרחי, הבעלים של מועדון הבארבי, בשביתת רעב בבלפור (צילום: אמה טוקטלי)

ביקשנו קצת היגיון בריא. אין שום הבדל בין התקהלות בשוק ובמסעדות, התקהלות בחופי הים, התקהלות בהפגנה או התקהלות למען ריקודים. ממשלת ישראל רוצה שנשב עוד שבועיים או חודש בבית? בסדר. במקום לחוקק חוקים נגד הדמוקרטיה, תהיו הוגנים ותהיו מקצועיים ותנו תאריך, תנו מתווה הגיוני וכלכלי לעסקים. דרושה לנו תוכנית שאינה רולטה של ניסוי וטעייה. הטעויות שלכם גורמות לנו לדמם. קחו אותנו ואת מפעל החיים שלנו ברצינות, בלי התקטננות וקמצנות, והכי חשוב, היכנסו אתם מתחת לאלונקה ותקצצו לעצמכם. פאקינג תנו דוגמה. מאחורי כל עסק עומדים אנשים עם משפחה וילדים.הם אלה שיעמדו לנגד עיניכם, וזה לא רק עניין של כסף. זה עניין של אנושיות. אל תעשו מאתנו עבריינים. אנחנו לא. אנחנו בסך הכל רוצים לחיות, להתפרנס בכבוד ולשמור על בריאות הקהילה.

בחסות הלילה והמוזיקה למדנו לאהוב אחד את השנייה ולכבד אחת את השני בלי הפרדה. הגיע הזמן שגם אתם תראו אותנו כך. מקשה אחת, חיה ורוקדת, בועטת אם צריך. חברי ממשלת ישראל, אתם מייצרים כאוס. אין שום הגיון בהנחיות שלכם שמשתנות כל שעה בהתאם למי צעק או קילל או דפק על שולחן חזק יותר. זה המקום שאליו אתם רוצים שנגיע? שנשרוף את הרחובות? הזלזול האינסופי בחיים שלנו, בפרטיות שלנו, הניתוק מהאזרחים ובעיקר התחושה שרק החזק שורד – עלולים להוביל להשלכות כואבות. הסבלנות שלנו פוקעת. והאחריות היא שלכם.

>> אמוץ ואמה טוקטלי הם בעלי Tiger Cub, חברה לייעוץ אמנותי, בוקינג וניהול די.ג'ייאים
>> אמה טוקטלי בפייסבוק
>> אמוץ טוקטלי בפייסבוק