משהו יוקרתי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

מירי אשת המכירות ואני המתנו לאחת משש המעליות בלובי של מגדל מגורי היוקרה מידטאון תל אביב. השעה הייתה תשע בבוקר ומוזיקה קאריבית התנגנה בלובי. מעלית C נפתחה. מולנו נגלה איש ניקיון שניקה במגב את תקרת המעלית ונתן בנו מבט שמזכיר את הרגע שאתה על האסלה, ופתאום הדלת נפתחת ואתה חשוף, נע בין פאניקה, בלבול וזעם שתחילה מופנה כלפי הפורץ ואז מנותב פנימה והופך לבושה איומה. סוג כזה של מבט נתן בנו איש הניקיון בעודו עומד קפוא וגורף את תקרת המעלית במגב שהפיק צליל מטריד הנוצר מחיכוך גומי על זכוכית.

חיכינו למעלית הבאה ועלינו בשתיקה לקומה 35. מירי זינקה החוצה ועקבתי אחרי נקישות עקביה שהדהדו במסדרון עד שעצרה במפתן הדירה. במידטאון אין מפתחות לדלתות. צרור זה לשרתים, לא לדיירי יוקרה. את המפתח המוכר מחליף קודן משוכלל המופעל בהנחת כף יד או כמו שמירי אמרה: "הדלת צריכה להרגיש אותך ורק אז מקישים את הקוד". ואכן הדלת הרגישה את מירי שביד אחת אחזה בטלפון וביד שנייה נקשה את המספרים בעצבנות באצבעות מניקור מחודדות. הדלת לא נפתחה. לאחר שלושה ניסיונות כושלים הקודן כיבה את עצמו ולא הגיב עוד לכף ידה, כמו כספומט שזה עתה בלע כרטיס אשראי. התרחקתי כדי לא להלחיץ אותה בנוכחותי והיא טלפנה בחשש לבעלי הדירה. לאחר שווידאה כי הקוד שברשותה נכון, הצעתי לנסות בעצמי. מלמלתי "שומשום היפתח", הקשתי בעדינות את המספרים באצבעות עבות של נגר כפרי, והדלת נפתחה.

שומשום היפתח. מידטאון (צילום: שלומי יוסף)

בדרך בגין 144, בין מגדלי עזריאלי ונתיבי איילון, שוכן מידטאון, מגדל המגורים הגבוה בישראל. 183 מטר המחולקים ל־50 קומות ו־338 דירות. המגדל הוקם על חורבותיה של מחלבת תנובה, כחלק מתנופת נדל"ן אדירה שאמורה להפוך את האזור למתחם ענקי שיכלול מגדלים נוספים, שטחי מסחר, גני ילדים ושירותים ציבוריים. בינתיים מידטאון ואחיו, מגדל העסקים מידטאון, ניצבים בדד באי של קלחת בנייה אינטנסיבית שאותו עוטפות חפירות הרכבת הקלה. באתר של הסוכנות בעלת השם המסורבל הומלנד בית ממכר ונכסים – מגדלי יוקרה משווק מידטאון כ"קומפלקס יוקרה אורבני וחדשני הכולל שמירה 24/7 , בריכת שחייה, חנויות וכו'", אחת מהדירות שהומלנד משווקת במתחם היא דירה המוצעת להשכרה על כל תכולתה וביממה הקרובה תהיה לי לבית.

פרמטר מרכזי המגדיר יוקרה הוא דלתות משוכללות. ניסיתי לחשוב על פרמטרים שסימלו בעבר יוקרה וחלפו מהעולם. הראשון שעלה בדעתי היה אופנת השטיח מקיר לקיר

מעולם לא גרתי במגדל יוקרה, אפילו לא בבניין עם מעלית. שבועות ציפיתי נרגש לקראת שדרוג מעמדי החברתי – משוכר דירה בדרך בגין של מטה, בואכה התחנה המרכזית ורחוב פין שוקק מחלות המין, לנובוריש בדרך בגין של מעלה, בואכה רכבת מרכז ושדרות שאול המלך עתירי מוסדות התרבות. לילה לפני כן גילחתי את הזיפים מצווארי ולראשונה זה שנים השתמשתי במרכך. בערב זוגתי תגיע, נטבול בבריכה, נזמין משלוח מזון יוקרתי ונסעד בחלוקי רחצה שגנבנו בירח הדבש וכעת מצטופפים בתיק גב עם בגדי ים וכלי רחצה שנארזו כמו לפני טיול שנתי.

תלוי באוויר

הדלת של הדירה נפתחה. אוויר מהביל ודחוס של חלל שעמד סגור זמן רב הכה בפניי הלחות ממילא. מפאת תריסיה המוגפים הדירה הייתה חשוכה, אבל גם בעלטה אפשר היה להבחין שהמטבח־סלון שמולי קטן וצר. "זאת הממלכה", אמרה מירי תוך שהיא מדלגת צעד וחצי מהמטבח לסלון, נוקשת (הפעם בהצלחה) על כפתור ה"הפעל" של מערכת המיזוג המרכזית ומנמיכה בקפריזיות ל־19 מעלות. משם קיפצה אל מתג התריסים החשמליים שנענה לה והתרומם בהשתהות מותחת. בהדרגה נשטפה הדירה באור בוקר אוגוסטי חסר רחמים ומולנו נגלה קו הרקיע של רמת גן ובני ברק, אף שתיאור מדויק יותר לקו הרקיע יהיה נוף מנופים. הבולט מכולם היה מנוף שהוצב עשרות מטרים ממרפסתי, איים עליי בנוכחותו הפאלית והסתובב על צירו באטיות מתריסה ואחידה לקצב התרוממות התריסים. מירי פתחה את דלת הזזה וקקופוניה סימפונית של בנייה שעד עתה הושתקה על ידי הזגוגיות העבות חדרה לדירה: צלילי ניסור, הלימות פטיש, קדיחות, צפצוף רוורס תמידי ורעש מדיטטיבי של חיכוך אלפי גלגלים באספלט איילון לוהט, וכל אלו מלווים בפתיתי אבק וזיהום אוויר מיקרוסקופיים.

הנוף היוקרתי. מידטאון (צילום: שלומי יוסף)

יצאנו למרפסת רחבה ונטולת צל. מירי נשענה על המעקה השקוף. "זה נקרא מרפסת מרחפת". שאלתי מה זה אומר מרחפת. "כזאת שנותנת לך תחושה שאתה תלוי באוויר, יש כאלה שפחות מתחברים, אני אוהבת מאוד". בצעדים מהוססים התקרבתי למעקה והסתכלתי מטה עד שפחד הגבהים נזכר שיש לו אותי. התרחקתי כמעט בזחילה חזרה לקיר מבטחים. בהצצתי החטופה הספקתי לראות את איילון עמוס מכוניות ואת אתר הבנייה הסמוך, מעליו המנוף הארור ובפסגתו חשופת הבטון ונטולת המעקה עמלו פועלי בניין תחת שמש קופחת.

מירי סגרה את דלת ההזזה והשקט הסטרילי שב על כנו. המשך הסיור בדירה ששטחה 71 מ"ר היה מזורז. מלבד סלון־מטבח צר וארוך כוללת הדירה שני חדרי שינה ושירוקלחת. "יהיה לך את כל היום בדירה. אני מוכרחה קפה, רוצה קפה? יש למטה ארומה". חזרנו ללובי ואיש הניקיון מהמעלית ניגב את הרצפה במעגלים. התקרבנו לדלת הכניסה והיא נפתחה מעצמה באטיות שלא הלמה את הקצב של מירי. "אה, ודבר חשוב – אל תנסה לפתוח את הדלת כניסה, הם ממש שונאים שמנסים לפתוח אותה". פרמטר מרכזי המגדיר יוקרה הוא דלתות משוכללות. ניסיתי לחשוב על פרמטרים שסימלו בעבר יוקרה וחלפו מהעולם. הראשון שעלה בדעתי היה אופנת השטיח מקיר לקיר.

"הרבה מתווכים אחרים שהם לא כמונו, אתה מבין? אנחנו מומחים ביוקרה, יודעים למכור יוקרה, היום כל אחד חושב שהוא מבין ביוקרה"

יצאנו אל הרחבה שמאחורי המגדל. חלפנו על פני שטחי מסחר לא מאוכלסים, סופרמרקט ובריכת דגים שסביבה נשתלו עצים צעירים שבקושי עמדו ברוח הפרצים הנוצרת ברחבות של מגדלים. מלבד קשישה שאחזה ברולר בליידס ורודים ובשערה הדליל, הייתה הרחבה שוממת. מירי צעדה במהירות ותוך כדי בחנה אותי: "כפכפים הא? באת לבוש לחופשה, אתה תיהנה, מלא צעירים בבניין, תכף תראה". לא התוודיתי שככה אני מתלבש כל הזמן, כן שאלתי על הדיירים. "רוב בעלי הדירות לא גרים פה, שני שליש מהדיירים גרים בשכירות, מאוד הטרוגני פה. הבעיה היא שבגלל שיש 400 דירות זה נהיה שוק פרוץ. הרבה מתווכים אחרים שהם לא כמונו, אתה מבין? אנחנו מומחים ביוקרה, יודעים למכור יוקרה, היום כל אחד חושב שהוא מבין ביוקרה". ניסיתי להבין למה היא מתכוונת אבל הגענו לארומה, מירי הייתה חייבת קפה והיא מיהרה לפגישה.

גן התענוגות הארציים

חזרתי לדירה. מהרגע הראשון הבנתי שלא מדובר בדירת יוקרה, אבל רק עכשיו היה לי רגע לעכל. השעה 9:30 וכבר בא לי הביתה. פתחתי מזגן ותריסים, התפשטתי לגמרי וזרקתי את הבגדים על הרצפה כדי להפר את הסטריליות. מה בעצם הופך דירת שלושה חדרים סטנדרטית לדירת יוקרה? האם השילוב של מספר הקומה, בריכה, חניה, שירותי שמירה וניקיון מספיק? הרי כל אלו נמצאים מחוץ לדירה. האם דירה רגילה יכולה להתקיים במגדל יוקרה?

עיצוב על שאפל. ירמי שיק בלום במידטאון (צילום: שלומי יוסף)

אולי זו הדקורציה שמשנה. הסתובבתי בין החדרים. נראה כאילו עיצבו את הדירה על שאפל. מזנון הפלזמה עוצב בסגנון אפריקאי: דיוקן של ליצן אפריקאי עצוב, על ידו כד דמוי בזלת ובקצה פסלון אלילי מעץ של חצי אדם חצי קערה. על שידה מימין לספה הונח פסלון עגל שחור ובשידה השמאלית הוצבו שני ספרי אמנות גדולים. אחד מהם של הירונימוס בוש שכריכתו נלקחה מתוך "גן התענוגות הארציים", מלא עירומים ועירומות אוחזים בפירות סביב בריכה לצד לובסטרים אנושיים עצומים. כמה יוקרה.

חדר השינה עוצב בערבוב סגנוני: מצד אחד הוא ייצר תחושה של חדר ילדים – שתי מיטות יחיד וציור שמתיימר להיראות כאילו צייר אותו ילד אבל בבירור ציירה אותו אישה מבוגרת בשם דליה. מצד שני הסגנון זעק "כאן זה תל אביב אוקיי?! לא רימינו אותך או משהו!" וכלל הדפס צבעוני עם הכיתוב "TEL-AVIV" והספרים "לגור בתל אביב", "אדריכלות בתל אביב" והספר "הפנים של אפריקה" שהסתנן מהתימה האפריקאית שבסלון. חדר ההורים התאפיין במינימליזם (מיטה זוגית, ארון קיר) ובביזאר: בפינה הונח מקל במבוק חלול שלתוכו הושחל סחלב מפלסטיק. זו דקורציה תלותית המיועדת לפינות וזקוקה למשענת. לסיכום: אם הנחת העבודה העיצובית היא שלעשירים אין טעם, נעשתה בדירה עבודה מעולה.

"בשבת אנשים מבריחים לפה חברים שלהם, ויש כאלה שאתה לא רוצה להתעסק איתם. תבין, גרים פה גם אנשים שאתה לא רוצה להיתקל בהם"

התייצבתי בבריכה ב־11:00 בול. מלבד לירן השומר ועמרי המציל היה ריק. הם הזמינו אותי לשבת איתם, הוציאו פלסטיק מלא אבטיח ואני הבאתי אספרסו מהדירה. סיפרתי ששלחו אותי מהעיתון לגור יום במגדל יוקרה ולירן התפלץ: "זה מגדל יוקרה? כולם פה זה חולון, בת ים, ראשון". שאלתי מאיפה הוא בארץ. "אני? מראשון". שאלתי אם ריק כי כולם בעבודה ועמרי המציל אמר: "זה בגלל הצל. האנשים מציצים מהמרפסת, ברגע שיש שמש הם יורדים למטה. אבל חבל שלא באת בשבת, נהיה פה כמו במלון – באים לפני הארוחת בוקר לשים מגבת על המיטות שיזוף לתפוס מקום ומתחיל בלגן". לירן הוסיף ש"בשבת אנשים מבריחים לפה חברים שלהם, ויש כאלה שאתה לא רוצה להתעסק איתם. תבין, גרים פה גם אנשים שאתה לא רוצה להיתקל בהם". נזכרתי בדבריה של מירי על המתווכים המתחרים שלא יודעים לשווק יוקרה. אולי לזה היא התכוונה?

חייבים רשת. הבריכה במידטאון (צילום: שלומי יוסף)

עמרי הצביע על רשת שנתלתה מעל הבריכה וסיפר: "תלו אותה כי בלילות הדיירים זורקים לבריכה סיגריות, קונדומים, קפסולות של קוק, מה שאתה לא רוצה. אבל מה? החורים ברשת גדולים מדי אז הכל נופל למים". צחקתי ואמרתי שזה נשמע כמו גן חיות. "גן חיות? זה ג'ונגל. בגן חיות הכל מסודר, החיות בכלוב, פה זה ג'ונגל". בתזמון מושלם הגיעה אירה, אחראית הניקיון של המגדל, עם כתם לידה אדום על פרצופה כאילו הייתה גורבצ'וב. לירן ועמרי היו מבסוטים. "אירה, טוב שבאת! בדיוק מתלוננים על הדיירים". אירה ענתה בסרקזם רוסי טיפוסי: "בבקשה, תתלונן על הדיירים הכל כך אינטליגנטיים, זורקים גרעינים, סיגריות, בירה, וודקה. ממש טיפ טופ". מתברר שאירה אחראית לנקות את הזבל מהמים אבל לא יודעת להשתמש ברובוט לניקוי בריכות, או כפי שהעידה בעצמה: "אירה לא מבינה ברובוט, אירה מבינה בדלי וסמרטוט ישן".

ברדודים. ירמי בבריכה (צילום: שלומי יוסף)

בינתיים בלובי איש הניקיון מהמעלית שודרג ממגב לקלנועית ניקיון מגושמת וגם איתה הסתובב במעגלים. מבעד לדלת הכניסה האוטומטית נכנסו ויצאו אנשי קורקינט או בעלי כלבים ממש קטנים. הרחבה שמאחורי המגדל הסריחה מזפת והתמלאה בשליחים כחולים של וולט ושליחים כתומים של תן ביס. הם טסו על אופניים חשמליים ועוררו חשד שהם עומדים לפצוח בריקוד פלאש מוב.

אם העיניים הן הראי של הנפש, סופרמרקטים הם הראי של האזור. מידטאון מרקט הוא תמצית של יוקרה מזויפת. למעשה זו פיצוציית ענק שהתחפשה למעדניית בוטיק. בכניסה מוצבת עמדה המציגה לראווה מוצרים יוקרתיים בערבוב כאוטי: מים מוגזים של פרייה, עוגיות בריאות ממותגות, תפוזים בארגזי עץ, כריכים מושקעים עטופים ניילון וממרחים "תוצרת בית". על ידיהם ניצבת עמדת הכנות נקייה בצורה שמעוררת חשד שמדובר בתפאורה. כך גם לגבי בר יין לא מאויש שמאחוריו קיר יין עצום ממדים. סימני מסחר מתגלים בקצה השני והמרוחק של המרקט. מכונת לוטו, סיגריות, פיצוחים ומוכר שמשחק בטלפון חושפים שמדובר בפיצוצייה. קניתי בירה ובורקס ויצאתי.

מידטאון (צילום: שלומי יוסף)

רוח מגדלים השתוללה ונשבה על המזרקה שמחוץ למרקט. המים התיזו בעוצמה על שלושת הלקוחות היחידים שנטשו את בקבוקי מיץ הענבים שלהם ונסו על נפשם. חזרתי לקומת הבריכה ובמקום שמאלה פניתי ימינה. קל להתבלבל כשהכל נראה אותו הדבר. דלת אוטומטית נפתחה ונכנסתי למסדרון נטוש ולא מרוצף. התאורה ריצדה והיה לח. על דלת ממ"ד הודבק דף מחברת שעליו נכתב בעיפרון דהוי: "יוגה צחוק". נראה לי שהגעתי לתת מודע של המגדל. הדלת שממנה נכנסתי נטרקה בפתאומיות וננעלה. דלת משוכללת מזדיינת. מצאתי את מדרגות החירום וירדתי למטה עד שהגעתי לדלת עם ידית. פתחתי אותה ורוח המגדלים פלטה אותי חזרה לרחבה החיצונית כאילו נפסלתי במשחק מחשב.

חזרתי לבריכה. השמש יצאה ואיתה הדיירים, בדיוק כמו שחזה עמרי המציל. נשכבתי על מיטת שיזוף ולגמתי מהבירה. רוב הדיירים רבצו כמוני. רק מעטים רחצו במים. חשבתי שהמשתזפים הם אותם אנשים שמשליכים בלילה קונדומים וסיגריות לבריכה, אז הם יודעים לא להיכנס. סיימתי את הבירה ונרדמתי. לקראת שש בערב התעוררתי מרטט הטלפון. זו הייתה מירי. "תגיד אתה נורמלי?! התקשרתי איזה 20 פעם, מה יש לך?". הייתי מיובש לגמרי ובמקום קול יצא ממני ציוץ. "תקשיב, יש פנצ'ר – בעוד חצי שעה בעלי הבית מגיעים להראות את הדירה לשוכרים, אתה לא יכול לישון שם". אמרתי למירי שסגרנו על לילה, שאני צריך את זה לכתבה, אבל היא קטעה אותי. "נדל"ן זה עסק דינמי יקירי, צריך כל הזמן להיות בתנועה ואתה צריך תוך חצי שעה לעוף מהדירה".

לפחות תתלבש לפני שאתה מתאבד. ירמי בדירה (צילום: שלומי יוסף)

שמחתי שנחסך ממני לישון שם. התקלחתי בזריזות ויצאתי לעשן במרפסת. השמש שקעה ופועלי הבניין קיפלו ציוד. תהיתי אם היו פועלים שנפלו חלל בעת בניית מידטאון. מן הראוי שבכל בניין שבו נהרג פועל ייחרת שמו על קיר זיכרון בלובי. אפר הסיגריה התערבב באבק הבנייה. לשוק הדיור התל אביבי חוקים משלו, וגם כאן הם לא פסחו עליי. מכרו לי דירת יוקרה ומצאתי את עצמי בעתיד האפוקליפטי של תל אביב, וגם ממנו מסלקים אותי. בהיתי בקו הרקיע עמוס המנופים. המגדל עשה לי חשק לקפוץ, אבל יש לי פחד גבהים.