הנחמדים לא מנצחים: סורקין לא למד כלום מההיסטוריה

הכל נראה מאוד מוכר. מתוך "משפט השבעה משיקגו" (צילום: נטפליקס)
הכל נראה מאוד מוכר. מתוך "משפט השבעה משיקגו" (צילום: נטפליקס)

חכו רגע עם האוסקרים: הבעיה עם "משפט השבעה משיקגו" היא שארון סורקין הוא עדיין אידיאליסט שמאמין במערכת ומסרב לקבל את העובדה שהיא שבורה מהיסוד. המהפך פשוט גדול מדי בשבילו

כאילו בהזמנה להפגנות הנערכות בימים אלו ברחבי הארץ, עלה השבוע בנטפליקס סרטו החדש של אהרון סורקין "The Trial of the Chicago 7". הסרט מתאר את משפטם של שבעת המארגנים של מחאות בשיקגו בזמן ועידת המפלגה הדמוקרטית בעיר בשנת 68' (למעשה נשפטו שמונה כאלו, אבל אחד מהם בכלל לא היה מעורב, הוכלל רק בגלל צבע עורו ולאחר מכן הוצא מהמשפט). המחאות הללו הפכו אלימות ולאחר עלייתו של ניקסון לשלטון, החליט שר המשפטים להראות מי המלך החדש בעיר ולתבוע את השבעה על אלימות יזומה נגד המשטרה.

סורקין, כדרכו, מצליח לייצר סרט שוטף שמושך אותנו לתוכו ומסרב לעזוב. הדיאלוגים, כרגיל אצל סורקין, שנונים ומצליחים להפוך כל אחד מהנאשמים ועורכי הדין שלהם לחכמים ואידאליסטים להפליא. סצינות בית המשפט עשויות היטב והמסר מצליח לעבור היטב: הממשל האמריקאי, שבאותה תקופה נאנק תחת עול וויטנאם ומחאה גוברת והולכת בבית, משתמש בכל הטריקים שבספר על מנת לצייר את המוחים נגד המלחמה כפורעי חוק, אלימים ובעיקר – אנטי פטריוטים. אם זה נשמע לכם מוכר, הרי שהמיקום והתאריך השתנה אבל השיטות לא.

גם במהומות האחרונות בארה"ב וכמובן שגם במחאה הנוכחית בישראל, הטכניקה דומה מאוד: ניסיון לתאר את המוחים כאנרכיסטים, ארגוני שוליים, לצד ניסיון של המשטרה למשוך אותם לאלימות ואז לרחוץ בנקי כפיהם כאילו המוחים הם אלימים. אם בזמנו זו הייתה ההתנגדות למלחמה שהפכה את המוחים לכביכול אנטי-אמריקאים (יש בחורה שצועדת עם דגל ומספר מתנגדים מתנפלים עליה שתוריד אותו) הרי שבארץ הממשל מתאר את המוחים כמפיצי מחלות. 

שוטר, שוטר, על מי אתה שומר. מתוך "משפט השבעה משיקגו" (צילום: נטפליקס)
שוטר, שוטר, על מי אתה שומר. מתוך "משפט השבעה משיקגו" (צילום: נטפליקס)

במידה רבה, מדובר כביכול בשינוי בגישה הסורקינית הקלאסית שהכרנו מ"הבית הלבן" ו"חדר החדשות". סורקין שהכרנו היה אידיאליסט חסר תקנה שמאמין באנשים ובמודל האמריקאי. והנה, אפילו הוא נשבר ולוקח את הצד האנטי-ממסדי. אלא מה, מדובר עדיין בסורקין, וסורקין כמו סורקין, לא מסוגל ללכת עד הסוף. זה נכון, הממשל מושחת ומנהל משפט פוליטי שמטרתו הוקעת מחאה לגיטימית. נכון, המשטרה התנהגה בבריונות ואלמלא ראש העיר של שיקגו לא היה מורה לה לנהוג כך אלא מכיל את ההפגנות, הן לא היו יוצאות משליטה. ועדיין – אין מדובר פה בכתב אישום כנגד הממסד אלא רק כלפי ממשל ספציפי ואנשים ספציפיים בו.

במהלך עימות בין שניים מהנאשמים, הם תוהים האם הייתה מחאה מהסוג הזה אם בובי קנדי לא היה נרצח והוא היה המועמד הדמוקרטי, ומסכימים שכנראה לא. כי הבעיה, כך סורקין חושב, היא לא השיטה אלא האנשים שבתוך השיטה. ראש עיריית שיקגו, שר המשפטים של ניקסון, השופט המוטה שיושב במשפט ומתנכל לנאשמים בעקביות. מבחינת סורקין, השיטה עדיין טובה. צריך לנצח בבחירות ולבחור את האנשים הנכונים והכל יהיה בסדר. 

הדיאלוג הקריטי בסרט מגיע כאשר שני מובילי המחאה, טום היידן האידאליסט האנטי-אלים (סוג של אלטר אגו של סורקין עצמו) ואבי הופמן המוחצן (משוחק נהדר על ידי סאשה בארון כהן) מתעמתים בינהם על המטרות של המחאה. 

"אני רוצה לעצור את המלחמה", אומר הופמן. 
"ואני רוצה חינוך ושיוויון ועוד הרבה דברים", עונה לו היידן. 
"אבל מה בעדיפות ראשונה?", שואל הופמן. 
"לנצח בבחירות זו העדיפות הראשונה", עונה לו היידן, "בלי זה אין עדיפות שנייה!".

הופעה אדירה, לשם שינוי. סשה ברון כהן ב"משפט השבעה משיקגו" (צילום: נטפליקס)
הופעה אדירה, לשם שינוי. סשה ברון כהן ב"משפט השבעה משיקגו" (צילום: נטפליקס)

כאמריקאי אידאליסט שגדל על ברכי המערכת הזאת, סורקין מתעקש על הבחירות כעל הדרך לעשות שינוי. הוא פשוט מסרב לקבל עדיין את העובדה שהמערכת שבורה מהיסוד. זה מהפך פשוט גדול יותר מדי בשבילו. ויש עוד דבר שנובע מכך: סורקין ממשיך לצייר את השבעה כחבורה אידאליסטית אנטי-אלימה שנגררה לאלימות בעל כורחה. אפילו כשהיידן צעק "אם הדם שלנו יישפך, דם יישפך בכל העיר", הוא לא באמת התכוון לשפיכת דם השוטרים אלא פשוט שכח להוסיף את המילה "שלנו".

קשה לדעת האם זה נכון, אבל גם אם זה המצב – הרי שמתאים לסורקין לבחור דווקא את המקרה הזה ולא אחרים שבהם היתה מחאה אלימה יותר, אלימות שבאמת היתה יזומה מצד המארגנים. כי סורקין אוהב להיות בצד "הצודק" ולאו דווקא בצד "הנכון". כי אם השיטה בסדר, הרי שכל מה שצריך זה למחות בצורה נקייה על מנת להחזיר את האוניה לנתיב המקורי שלה. מה שסורקין לא מבין זה שלפעמים השיטה כל כך שבורה, שמחאה שקטה פשוט לא מספיקה.

מעולם בהיסטוריה האנושית לא נעשה שינוי על ידי אנשים "נחמדים". המערכת תשתנה רק כאשר מישהו יטלטל אותה מספיק. והטלטול הזה כולל, לצערו של סורקין וגם לצערנו, יותר מאשר צעידה שקטה עם שלטים. אם יש לקח שצריך ללמוד מהסרט של סורקין זה דווקא את זה שלא רואים בו: האנשים הנחמדים לא מנצחים. המערכת יציבה מדי בשביל זה. ולראייה – הסרט על אירוע מלפני 50 שנים עדיין רלוונטי גם היום.