״הכל, רק לא חמודה״: נבחרת הנשים הראשונה בפוקר לא מבקשת הנחות
בית הספר הנשי הראשון לשחמט ופוקר "Ladies don't play games" מצפון העיר, שלח נבחרת נשית ראשונה בפוקר לאליפות ישראל בבולגריה (זו לא טעות). כמה מהן כבר עברו שלב? וכמה נמאס להן כשמתלהבים מלשבת איתן בשולחן? הרמנו טלפון לורנה כדי לשמוע
ניב סופר, מנהלת ומייסדת בית הספר ״Ladies don't play games" לשחמט ופוקר, תחגוג עוד פחות מחודש בסך הכול שלושים. תחת ידיה יש שני סניפים של בית הספר (הנשי היחיד), כמויות של חזון, והישג רשמי ראשון מיני רבים – שליחת נבחרת נשים ראשונה מטעם בית הספר לאליפות ישראל בבולגריה (כן, זו לא טעות). אני תופסת אותה על רקע הנוף ל׳חולות הזהב׳ של ורנה שקצת שונה מזה של רחוב ראול ולנברג, אחרי לילה של משחקים לתוך השעות הקטנות, ופנים מחויכות שלא מסגירות את העייפות וההתרגשות (שׁהיא כבר רגילה לא להסגיר).
״את הטורניר התחילו 255 משתתפים. מתוכם 32 בלבד עלו ליום השני שלו, שתיים מהם הן מתוך ה-20 שלנו״, היא מספרת מיד בהתרגשות, ״אנחנו ממשיכות ללוות את השאר כי יש להן עוד סיכוי להגיע לגמר דרך המקצים של הימים הבאים. זו חוויה קשוחה, כל עוד את ממשיכה להתקדם את יושבת לשחק משלוש אחר הצהריים ועד שלוש וחצי לפנות בוקר, עם הפסקות התרעננות ואוכל מדי פעם. יש לנו מישהי שסיבוב אחרון לפני הגמר של היום הפסידה, ביד האחרונה. מנטלית זה אינטנסיבי בטירוף״.
אני מבקשת להחזיר אותה רגע לבסיס. למה אנחנו בכלל חוגגות את האירוע הזה? מה יש בפוקר שנחשב ככזו תקרת זכוכית עבור נשים? ״את באה ויושבת בשולחן עם עוד תשעה, עשרה גברים, הכול מאוד אגרסיבי ואת צריכה לייצר לעצמך תדמית נורא מהר, שיגידו עלייך הכול, רק לא ׳חמודה׳. המשתתפים צריכים להראות מהר מאוד שהם מאיימים, שהם יודעים מה הם עושים, עם כל תדמית אחרת אי אפשר לשחק״, מסבירה סופר, ״כשאת אישה ומגיעה מהבית עם הסטיגמה מעל הראש שלך, זה עוד יותר קשה לייצר את זה, וזה בין היתר מה שאנחנו מלמדות בבית הספר״.
״יש לי תלמידה שאומרת: כל מה שאומרים עליו שהוא גברי, זה אומר שנשים יהיו ממש טובות בו״, היא מוסיפה, ״לפני שפתחתי את בית הספר עשיתי סקר שהשאלה בו הייתה ׳האם אתן יודעות לשחק פוקר? ואם לא, למה?׳. הרבה מהתשובות היום – פחדתי לצאת טיפשה, לא היה מי שילמד אותי, אני עסוקה מדי. היום יש לנו תלמידות שעושות הכול מהכול ועדיין באות פעם בשבוע ללמוד את המשחק, בנות הנבחרת אפילו התאמנו עכשיו בסופי שבוע״.
הלימוד בבית הספר מתבצע דרך טורנירים, משמע – מי שרוצה לזכות, צריכה לשחק המון שעות רצופות, גם באימונים. ״את לא יכולה לקום באמצע וללכת ושם נכנס העניין של ניהול סיכונים״, מסבירה המייסדת, ״הקלפים לא חשובים כמו האנשים שיושבים בשולחן. אני יכולה להיות עייפה, מותשת מנטלית, אבל אם אני לא אקח סיכונים מחושבים, יוזמה, אשדר מסרים נכונים בשפת הגוף שלי – לא ישימו עליי. אפשר לנצל גם עם קלפים לא מבריקים כל עוד יודעים איך ׳לשחק את המשחק׳ תרתי משמע״.
״יש המון סוגי נשים שמגיעות אליי – כאלה שבאות ללמוד איך לאזן אימפולסיביות, ומנגד כאלה שאני מנסה לדחוף אותן להעז יותר, לקחת יותר סיכונים ולא להיגרר״, מסבירה סופר, ״כשאני אומרת לשחקנית להסתכן בבחירות שלה זה מפחיד אותה, אבל כשהיא עושה את זה זה משתלם, סיכון בשביל סיכוי. התחלתי כשחקנית, ותמיד הייתי מהססת מהכל כששיחקתי עם גברים. היום זה בדיוק הפוך״.
אחד הדברים הכי חשובים שהיא מנסה ללמד את השחקניות שלה, ועליו היא חוזרת שוב ושוב – הוא איזון בין כל המרכיבים שיוצרים שחקנית פוקר טובה. ״אני חוזרת בשאלה. מיד אחרי היציאה מהדת הייתי מאוד חילונית, ורק לאחרונה חזרתי לאמצע. זה ככה גם במשחק – הייתי שחקנית מאוד שמרנית, מאוד נגררת, אפשר היה לראות עליי הכל״, היא משתפת, ״גם בחיים שאלתי את עצמי למה אני רועדת כולי כשאני באה לבקש העלאה או מגיעה לריאיון עבודה, איך אני שומרת את הקלפים יותר אצלי. בטורניר אחת השחקניות שלי קמה וחילקה לכולם מים לפני המשחק. זה משתלב עם המשחק שלה, מיד תפסו אותה כמישהי ׳נחמדה מדי׳״.
ומי כמו סופר יודעת את זה. ״בית הספר הזה חוגג עכשיו שלוש שנים בסניף ברמת החייל, ופתחנו עכשיו סניף נוסף ברעננה. השנה הראשונה צלעה מאוד, הרבה הרימו גבה – מי תשתף פעולה עם הדבר הזה? זה משחק של בנים״, ניב מספרת, ״אני זוכרת שכשהתחלנו לתפוס תאוצה כבר התחלתי לדבר על החלום של אליפות ישראל, זה היה גדול עליי בשלוש מידות. לא היה עוד אפילו מקום פיזי, השכרתי חללים לפי שעה, אבל תמיד אמרתי לתלמידות שהיו שלשם צריך להגיע״. לפני כשנתיים הצטרף לניב שותף לניהול בית הספר, גיא קליין.
״בשלוש השנים האלו הייתה קורונה, העברתי את השיעורים לבית שלי, קרו הרבה דברים מטורפים״, היא ממשיכה, ״בסוף הכול הסתכם בזה שהיינו צריכות להביא אותן לרמה של שחקנים מקצועיים. כאן באליפות יושבים סביב השולחן שחקנים של 25 שנה, כשאצלנו השחקניות הוותיקות ביותר משחקות מקסימום שנתיים – ופעם בשבוע! הן אימהות, הן בכירות במשק, ובעיקר – הן נותנות פייט, גם עכשיו באליפות כשאנחנו רק במקצה הראשון וצריכות לעבור עוד שניים״.
הנבחרת הורכבה מנשים שהשתתפו בתחרות לאורך השנה, ב׳חדר הכושר׳ – חלל האימונים של בית הספר, או בטורנירים היזומים בו. ״קיבלנו הקצאה ל-20 כרטיסים, ואם היו יותר כרטיסים היינו טסות יותר. הנשים שטסו היו אלו שלקחו את הפוקר עוד שלב קדימה, ששילבו אותו בחיים שלהן. הקורונה דחתה את הטורניר כמה פעמים, אבל ברגע שהיה תאריך סופי התחלנו הכנה מנטלית, הסברים על מבנים של טורנירים ואסטרטגיות ועשינו טורניר דמה, שייתן להן את התחושה שירגישו באליפות. כל הדבר הזה התקיים בסופי שבוע ולא על זמן השיעור השבועי, זו לגמרי הייתה החלטה שלהן להתמסר לתוך זה״.
״טסנו בחמישי האחרון. כבר מהשדה האווירה הייתה מדהימה. אחת השחקניות שלנו חגגה יום הולדת 69 והכינה סנדוויצ׳ים לכולן, אחת היא בעלת חברת טואלטיקה אז היא הביאה לכולן בשמים, מתוך הידיעה שצריך להעביר המון שעות בישיבה סטטית ובמאמץ, בלי מקלחת. כל אחת פינקה במשהו״, היא מספרת בחיוך, ״הלכנו כגוש אחד מהרגע שהגענו למלון, עשרים נשים בתוך המון גברים. קטע שזה מחזה נדיר, לא הפסיקו להסתכל עלינו ולהתעניין בנו״.
המשחקים התחילו בשלוש וחצי ביום שישי, אבל את חברות הקבוצה השעות הארוכות על הרגליים עניינו פחות. ״כמעט כל הבנות, גם אלו שיצאו במשחקים הראשונים, נשארו עד 1:30 בלילה לפחות כדי לראות מה קורה עם שאר חברות הנבחרת. אם שחקנית מרימה מבט – אנחנו שם, מחייכות אליהן, מביאות מים, אקמול לכאבי הראש, סוכריה להתרעננות, לחיצה על הכתף. זו נבחרת ספורטיבית לכל דבר ועניין״.
״ואיך השחקנים הוותיקים מגיבים לכל זה?״, אני שואלת אותה. ״הרבה פעמים ממקמים אותנו בפוזיציה, כאילו אנחנו לא יכולות לבלף, אבל שחקנים מקצוענים מבינים שזה שאני אישה לא אומר שאני לא יכולה לשחק טוב כמוהם. בכנות? הייתי שמחה שאפילו יפרגנו קצת פחות, שיתלהבו קצת פחות. ממה אתה מתלהב? זה משחק מוחות. מישהו שאל אותי בשולחן ששיחקתי בו אתמול ׳למה אין טורניר רק לנשים פה?׳. אני עושה טורנירים לנשים כי זה קהילתי, כי זה תחום חדש שצריך לפתח אותו, אבל ברגע שיש רמה, שהסביבה בטוחה – למה שנשחק עם עצמנו?״.
בזמן השיחה אחת השחקניות עוברת את ניב בדרכה למסאז׳. ״מפנקים אתכן!״, אני צוחקת, והיא מיד מרצינה – ״יש המון שחקניות שמסגלות לעצמן הרגלים של הרגעה לפני. את יודעת כמה שעות צריך להחזיק פוקר פייס? לחשוב המון, לזהות כוונות של שחקנים, לחשב הסתברויות של מהלכים. כולן יצאו מהאינטנסיביות הזו שחקניות יותר טובות, זה חתיכת בית ספר. בגישה אנחנו באות למקום הראשון – וגם אם לא, אז אנחנו פה בשביל הדרך״.
״לאליפות הבאה אנחנו נחזור, אבל החלום הכי גדול הוא עוד סניפים, כי הדבר הכי חשוב לי היה ליצור קהילה. בדרום, בצפון, איפה שאפשר״, היא מסכמת לפני תחילת סבב המשחקים הבא, ״אני רוצה לאחד בין נשים, הן הפכו להיות חברות – כמו משפחה. זה יכול לקרות עם נשים מכל הארץ, שילמדו להעז ולנהל את הסיכונים שלהן נכון תוך כדי שהן יוצרות קשרים אחת עם השנייה. יותר ויותר נשים יבינו דרך זה איך לא לרעוד כשאת דורשת משהו שמגיע לך, איך לא להשלים כשלא נענים למה שאת רוצה, איך לא לתת לנסיבות לשלוט בך – דרך זה גם יבואו הניצחונות״.
לאתר בית הספר לפוקר