"נדחפים": הדבר הכי מוזר על המסך הקטן בכלל משודר בערוץ הילדים. ריאיון

מיניון בגובה שני מטרים פורץ מהשירותים הכימיים. אתם יודעים, אחד היצורים הצהובים, הקטנים והמציקים האלה שהפכו לאובססיה של כל הילדים בקיץ 2015. הוא פורץ לאולפן וצועק על העובדים המסכנים שיביאו לו בננה לפני שהוא מתיישב לריאיון. "המיניונים רוצים שני דברים. אנחנו מחפשים מנהיג רשע לשרת אותו. אם יש לכם פה בארץ מישהו…". המנחים, ניב מג'ר וליאור אמסטרדמסקי, עונים בזריזות: "לא יכול לחשוב אפילו על אחד, כולם מנהיגים כל כך מקסימים". לא עובר רגע אחד לפני שהמיניון (ירמי שיק בלום בתחפושת ספוג) צועק בשנית: "אתם מוכנים להביא לי בננות? אני מאבד את זה! אני אוכל את הפרצוף שלך אם לא תביא לי בננה". כל זה קורה ב־15:00. בערוץ הילדים קוראים לזה פריים טיים.

תוכנית הילדים "נדחפים" היא הדבר הכי מוזר על מסך הטלוויזיה כיום. מג'ר, אמסטרדמסקי, שיק בלום ותומר פישמן – רביעיית סטנדאפיסטים שאולי מוכרים לכם מקבוצת "כל מה שמצחיק בעולם" (מג'ר הוא חצי מהצמד "ניצה ולחם"; פישמן השתתף ב"לילה תירס" וב"פרויקט ביפ") – הם היוצרים, הכותבים, הבמאים, המגישים ולפעמים גם העורכים והצלמים של תוכנית האולפן המרכזית של ערוץ הילדים. ארבע פעמים בשבוע, בשידור חי, חצי שעה ביום, 180 מעלות מששטוס. לא פלא שטל מוסרי ברח לניקולודיאון.

"חלק מהילדים מתחברים לזה, לחלק אחר זה מוזר, הם לא מבינים מה קורה", מספר אמסטרדמסקי, "אפילו לי יצא באחד מימי החופש לראות פרק בבית. כשאני פה, מה שאנחנו עושים נראה לי מאוד הגיוני, אבל כשהייתי בבית אמרתי 'וואו, זה די מוזר'. לפנינו יש את התוכניות ה'רגילות', ופתאום אנחנו עולים על המסך. אנחנו נראים מוזר ומדברים מוזר וחלק מהמערכונים ממש מוזרים, ואני אומר 'מי נתן לנו תוכנית? זה די מגניב שאנחנו בטלוויזיה'".

מבט מהיר על יתר מנחי הערוץ מבהיר עד כמה הם צודקים. זה לא שלנו, בשנות ה־90, לא היו מיכל ינאי ויעל אבוקסיס; אבל ספק אם חנון כמו עודד מנשה או תימהוני כמו איתי שגב היו מתקבלים באותה הטבעיות אצל הדור הנוכחי. דנה פרידר, אליאנה תדהר, שירן סנדל ועוד שמות שלא אומרים כלום לבני 17 ומעלה – כולן נגזרו מאותה התבנית. פעם קראו לזה דוגמגישים, היום קוראים לזה הסטנדרט.

"בערוץ הילדים, ספציפית, יש את 'גאליס' ו'שוברי גלים'. הם כולם אנשים יפהפיים", אומר פישמן, "ופתאום מופיע להם הדבר הזה עם הזקן והמשקפיים והתלתלים. אנחנו, שמתנהגים מוזר ונראים ממוצע".

איך אתם מסתדרים עם כל הטיפוסים הנוצצים האלה?

פישמן: "היו קשיים מסוימים. המחשבה הראשונית שלי הייתה 'וואי, אין לי כוח לפגוש את העולם הזה', כי אני שפטתי את זה מאוד מהר. ישר אמרתי שזה לא העולם שלי".

מג'ר: "הרי כל הפואנטה היא שאנחנו באנו להראות משהו אחר".

פישמן: "אבל למדנו להעריך גם את העולם הזה. ראינו פה אנשים חמודים שעובדים מאוד קשה. בקטע שלהם, כן? אבל אנחנו הגענו לאן שהגענו כי עבדנו מאוד קשה. וגם הם. אולי לפעמים קל להם יותר כי הם יפים יותר, אבל אני מכבד אותם".

אבל זה יוצר מפגש משונה מאוד. לפני כמה ימים ראיינתם את להקת הבנים בוי בנד. יושבים שלישיית כוכבי הפופ הזאת, כאילו נשלפו מקופסה, ומולם יושבים חבר'ה עם זיפים וכפכפים ומראיינים אותם.

אמסטרדמסקי: "אם אתה מתיישב עם בן אדם ומראיין אותו, אתה מתייחס אליו כבן אדם. זה השיט שלו, לא שלך, אז אתה בא לקבל אותו. אני פחות מתחבר לעולם הזה, אבל אני מנסה לתת לו את המקום שלו, ואם אתה רוצה לבקר את זה, אז לא במסגרת הריאיון. זו לא תוכנית אקטואליה, לא צריך לתקוף אותו. אבל גם בתוכנית הזו עשינו מערכון פרודי על להקות בנים".

מג'ר: "אנחנו גם מאוד משתדלים שיהיה גם את הטייק שלנו על הדברים. שהם ישתגעו בעולם שלנו. כשדודו אהרון בא לפה עשינו איתו מערכון שבו אנחנו נועלים אותו בשירותים והוא מתעלף. אנחנו רוצים להראות לצופים דברים שהם מכירים אבל לגרום להם להשתטות טיפה".

אמסטרדמסקי: "אנחנו רוצים שהילדים יבינו שזה בסדר להיות מוזר, וברגע שהאנשים היותר נקיים באים והם גם מתנהגים מוזר כמונו, הילדים אומרים: 'אוקיי, הם מוזרים אבל אנחנו לא מכירים אותם, אבל גם אלה שאנחנו מכירים מתנהגים מוזר, אז כנראה שזה בסדר'".

שיק בלום: "אבל גם חשוב לנו להביא חבר'ה יותר אלטרנטיביים. אירחנו גם את נצ'י נצ', את המופע של ויקטור ג'קסון, תירס סקסואל. זה ערבוב בין כל העולמות".

לזה ייחלתם כשנכנסתם לעולם הקומדיה, להנחות תוכנית לילדים?

אמסטרדמסקי: "זה לא סותר. לאורך העונה הזו כתבתי ל'ארץ נהדרת'. לירמי יש טור ב'הארץ'. לכולנו יש דברים למבוגרים".

שיק בלום: "פה באמת יש לנו אוטונומיה. זה לא דבר שהיינו יכולים לעשות בשום מקום אחר. יש את המגבלה הראשונית, יש תכנים שאנחנו לא יכולים להתעסק בהם כי זה לא מעניין אותם – אבל יש לנו פה חופש לניסוי וטעייה".

אמסטרדמסקי: "זה כן ההומור שלנו, רק לילדים. כשאנחנו כן פוגשים ילדים פה ושם, אתה פתאום נזכר שזו תוכנית לילדים, קולט שילדים גדלים על זה".

שיק בלום: "יש לנו גם הרגשה שאנחנו מחזירים עטרה ליושנה, לערוץ הילדים של שנות ה־90. שי אביבי ועמוס שוב. היו שם דברים מוזרים".

החופש הגדול

הדבר המעניין ביותר בהתנגשות העולמות הזאת, הוא שזה בא דווקא מהצד הפחות צפוי. "אנחנו לא הגשנו בקשה לתוכנית בערוץ הילדים, הם פנו אלינו. הדבר הראשון שאמרנו להם הוא 'אתם יודעים איזה דברים יש לנו ביוטיוב? ראיתם?'. והם ראו. והם רואים. והחופש שניתן לחבורה המוזרה בערוץ שמיועד לילדים – מרשים.

"יש חופש גדול מטעם הערוץ", אומרת תמנה הולצשטיין, אחת משני עורכי התוכן של התוכנית. "הביאו אותם מתוך ידיעה מלאה שזה לא מיינסטרים ולא יתיישב בול לדבר שילדים רגילים ואוהבים לראות. כי אמרו שהגיע הזמן להתקדם. יש מתחרים וזה כבר לא ערוץ הילדים היחיד, ואם אתה רוצה להראות שאתה בעניינים, אתה תביא את הדבר החדש אליך".

רק שהילדים היום לא טיפשים. הם יודעים לגגל ויגיעו בסופו של דבר גם לקטעי יוטיוב של הארבעה, שם הם מתעסקים בנושאים בוגרים, בוטים וללא ספק לא מתאימים לילדים (למשל, המערכון הפופולרי "מסיבת כבדים", עם החבורה כילדים ואודי כגן כאב מכה).

"זה גם ככה סביבם", מבאר שיק בלום את הגישה, "מה, אין להם גישה לפורנו? בקליפ האחרון של ריהאנה היא קושרת ומכה אישה עירומה. יש אלימות ומין בכל מקום. אז לפחות הם ייראו מנחה בערוץ הילדים שמתעסק בעוד דברים. חלק מהעניין של להביא אותנו לפה הוא להיות בגובה העיניים עם הצופים ולהגיד שאף אחד כבר לא פלקט. יש לזה רבדים".

יש הרבה ילדים שלא מבינים אתכם. ראיתי תגובות בפייסבוק וביוטיוב עם כעס של ממש על ערוץ הילדים שהם נותנים לכם במה.

שיק בלום: "לאט לאט התגובות מאוד משתפרות וזה די עובד. זה מרגיש שאנחנו מענה להרבה ילדים שלא היה להם ייצוג בטלוויזיה. זה ייצוג לישראל אחרת".

אמסטרדמסקי: "יש לנו קהל מאוד מוזר. חיילים אמרו לנו שכל הבסיס רואה את התוכנית. איזה מאבטח בן 50 אמר לי שהוא מאוד אוהב את התוכנית".

שיק בלום: "הילדים היום לא מורגלים לסוג כזה של טלוויזיה שאנחנו הורגלנו אליה. כשאנחנו גדלנו, 'קומדי סטור' היו בפריים טיים. היה 'חלומות בהקיציס', 'פרפר לילה'. היו תוכניות אולפן שבהן לא דיברו על 'האח הגדול'. היו תוכניות נישה. אתה כילד הורגלת להבין שברגע ששחקן עם זקן שם פאה ושמלה – זה נראה גרוע בכוונה. הומור נונסנס דורש מטען תרבותי שאין כיום בטלוויזיה, וזה הדבר היחיד שאנחנו מחנכים אליו באופן מובהק".