איזה כיף היה לגדול בניינטיז. כמעט כמו שמבאס להיות מבוגר עכשיו
זה לא פלא שהדור שלנו אובססיבי לנוסטלגיה לילדות. קודם כל כי באמת יש למה להתגעגע: סופר מריו, רובוטריקים וערוץ המזרח התיכון זה הכל תוכן זהב לברוח אליו, רק חבל שאנחנו כל כך זקוקים לאסקפיזם. אבל אל תדאגו, זה לא טקסט מבאס - זו רשימה נוסטלגית לחימום הלב
רובוטריקים
אם היה לכם בילדות צעצוע ממש מגניב של רובוט שהופך למשאית או לטייפ או לדינוזאור, אתם יכולים להודות על זה לרונלד רייגן. ב-1984 הממשל האמריקאי בראשותו הסיר שלל הגבלות לפרסום – סמוי או גלוי – לקהל יעד של ילדים. כך קיבלנו סדרות-להיט כמו "כוח המחץ" (ג'י.איי.ג'ו), "הי-מן ושליטי היקום", "שיר-ה נסיכת הכוח" ו"הפוני הקטן שלי". כולן נוצרו במקשה אחת כמותג צעצועים וסדרת טלוויזיה שהותאמה לצרכי המותג (לפעמים הייתה גם סדרת קומיקס). אם תהיתם, נניח, למה כל הדמויות בהי-מן נראות פלוס מינוס אותו דבר, התשובה פשוטה – ככה אפשר להדפיס את כל הבובות באותה תבנית ולהחליף רק בגדים וצבעי שיער.
הרובוטריקים נולדו כצעצוע ביפן לפני שקיבלו שמות, עיצובים ואיפיונים חדשים שהותאמו לעלילת הסדרה המצוירת והקומיקס. אם להיות רובוט שמחליף צורה זה לא מספיק קול, הצורך בסיפור טלוויזיוני סוחף הכניסה פנימה את העובדה שמדובר בחייזרים במלחמה – טובים ומרושעים, כמובן. ההצלחה עלתה על כל דימיון ועד היום הסדרה (הטלוויזיונית או זו שקונים בחנות, לשיקולכם) היא אחד מהאייקונים הזכורים ביותר משנות השמונים. הרובוטריקים עדיין מככבים בסדרות טלוויזיה וקומיקס ובסרטים, הבא אמור לצאת לאקרנים בשנה הבאה. לא רע בשביל פרסומת לחתיכות פלסטיק מיפן.
ערוץ המזרח התיכון
לפני ששידורי הכבלים והלווין הכניסו לחיינו ערוצים עם שמות אנגלו-סקסים כמו פוקס קידז, קרטון נטוורק וסטאר וורלד, ילדי ישראל התמכרו לערוץ טלוויזיה מיסיונרי ששידר מלבנון. החיים בישראל מוזרים. הערוץ המשונה הזה נקלט במכשירי הטלוויזיה בישראל והתחרה במונופול של הערוץ הראשון בשנות השמונים עם תכנים מרגשים מהעולם: "חוש חש הבלש", "הפרוגלים", שלל סדרות גיבורי על ו"סקובי דו" לילדים, "בלשים בלילה", "רצח במשיכת קולמוס" ו"הוואי חמש אפס" למבוגרים. אה, והיה גם המון היאבקות, שהפכה להיסטריה של ממש בארץ והזניקה את האחים ואן אריק לתהילה מזרח תיכונית. כל זה, אגב, בלי כתוביות בעברית – אלה נוספו לשידור רק ב-1997.
מדבקות של Sandylion
אתם אולי לא מזהים את שמה של החברה הקנדית שהתהדרה בלוגו אלגנטי של אריה מחייך, אבל היא פחות או יותר שלטה בשוק המדבקות באייטיז ובניינטיז. אוקיי, הייתה גם ליסה פרנק, אבל הסטייל שלה היה יותר הזיית אסיד שהקיאה עליה קשת בענן. סנדיליון הציגו פנטזיית ילדות קצת יותר סבירה – ועדיין צבעונית ושמחה להדהים.
לא הייתה חנות צעצועים או ציוד משרדי שכיבדה את עצמה שלא החזיקה רולר מסתובב עם שלל דפי מדבקות תוצרת סנדיליון, מכל הסוגים והמרקמים: רגילים, נוצצים או פרוותיים (שכונו בפי כל "בדים", במילעל), שטוחים או תלת מימדיים, גנריים או ממותגים. אם זה לא מספיק, לסנדיליון היה גם אוסף מפואר של אלבומי מדבקות עם כריכות מרהיבות, חלקן אפילו הגיעו עם דפים מצוירים ומדבקות בנושא תואם לשיבוץ בתוכם. בעולם הקסום, הנאיבי והצבעוני של סנדיליון כל החיות חברות, מחייכות ונהנות יחד בפיקניקים עם אוכל חמוד (סנדוויצ'ים חתוכים למשולש, בעיקר).
View this post on Instagram
מגאסון
אחרי ההצלחה החולצית של האטארי ולפני הגיימבוי והפלייסטיישן, כל ילד וילדה בישראל חשקו בקונסלת מגאסון משלהם. למי שנולדו מאוחר מדי להנות ממנה, המגאסון הייתה קופסת פלסטיק שהתחברה לטלוויזיה ועבדה עם משחקים בצורת קסולת פלסטיק קטנה. לפעמים המשחק היה נתקע ואז היה צריך להוציא את המשחק ולעשות פו. המגאסון הייתה בעצם חיקוי – אחת מיני חיקויים רבים של קונסלת המשחקים Famicom / NES של נינטנדו שהייתה נפוצה באירופה והגיע גם אלינו, וגם הקונסולה האורגינלית של נינטנדו שווקה בארץ, אבל עלתה יותר ובהתאם הצליחה פחות.
בין המשחקים המיתולוגיים של המגאסון היו בעצם שלל משחקי נינטנדו של התקופה ("Duck Hunt", "האחים סופר מריו" המקורי ועוד) לצד שלל כותרים עם אסתטיקת 8-ביט חמודה ששרדה במפתיע את מבחן הזמן. בנינטנדו יודעים היטב שיש נתח שוק לא קטן שעדיין מתגעגע לקונסולה הנוסטלגית ומאפשרת מפעם לפעם לשחקנים לחזור לעבר המיתולוגי שלה – לא רק בכך שרוב הסדרות הגדולות שלה מאז עדיין ממשיכות, אלא גם בכך שגם ב-Wii ועכשיו עכשיו שוב בסוויץ' – שחקנים.ות עם מנוי פעיל לשירות האונליין של הקונסולה יכולים לשחק בחינם במשחקים קלאסיים ולהרגיש נוסטלגיה חמימה. או להרגיש ממש זקנים.
מועדון הבייביסיטר
כבר עשורים אנד קאונטינג שספרים לילדים ונוער מגיעים בסדרות, שלפעמים נמשכות מספר תלת ספרתי של כרכים. זה היה גם המקרה של "מועדון הבייביסיטר" שיצרה אן מ.מרטין. בין 1986 ל-2000 פורסמו יותר מ-200 ספרים בסדרה, שנכתבו על ידי מרטין או בעזרתם של סופרי וסופרות צללים. הפורמט היה פשוט וגאוני – ארבע נערות אמריקאיות מקימות יחד חברת שמרטפות, מסתבכות בצרות ולומדות שיעורים לחיים, כשכל ספר מסופר מנקודת מבטה של נערה אחרת. עוד ועוד נערות הצטרפו עם הזמן לקבוצה, כשלכל ילדה ונערה הייתה האחת שהכי דומה לה ולכן גם הכי קל לה להזדהות איתה. מודל שיווקי מושלם.
כמו כל דבר מהתקופה, גם הצלחת הסדרה תורגמה לשלל נכסים מניבים – ספרי ספיישל וספין-אופים שונים ומשונים, עיבוד קולנועי וטלוויזיוני, משחק מחשב ומלא מרצ'נדייז. לקראת החלפת המילניום הפופולריות דעכה, אבל הסדרה לא נעלמה לגמרי. גרסה מחודשת של הספרים בפורמט של רומן גרפי יצאה לדרך ב-2006 וממשיכה להתפרסם, והייתה גם סדרת טלוויזיה חמודה מאוד שזכתה לשתי עונות בנטפליקס ולמרבה הצער בוטלה לא מזמן.
טים ברטון המוקדם
היום אנחנו כבר מכירים את הנוסחה בעל פה: שחור לבן, פסים, איפור גותי, אווירה אפלולית, אאוטסיידרים שבסוף יוצאים מנצחים ועד לא כל כך מזמן גם הלנה בונהאם קרטר וג'וני דפ. קחו 30-35 שנה אחורה וטים ברטון הוא עדיין לא היוצר העייף, הממוסחר והשחוק שהוא היום, אלא קולנוען צעיר שממגנט למסך כל פריק, פאנקיסטית או ילד.ה שיושב.ת בשקט בספסלים הקדמיים של ההסעה. הוא היה מקורי, הוא היה כיף, היה לו הומור, והיה לו כישרון מדהים לשדך את השחקנים הכי שווים עם דמויות שהפכו כמעט מיידית לאייקוניות. תחשבו על ג'ק ניקולסון או מישל פייפר בסרטי "באטמן" הראשונים, על וינונה ריידר ב"ביטלג'וס", על "המספריים של אדוארד" ו"הפלישה ממאדים". ברטון לא סתם פיצח את הדרך למכור את התרבות הגותית-אלטרנטיבית להמונים, הוא גרם למוזרי כל העולם להרגיש פחות לבד (וללמוד להתלבש מגניב).
והיה גם את "הסיוט שלפני חג המולד", הסרט האהוב על מיליוני ילדי אימו מרחבי העולם, שברטון הדביק עליו את השם שלו למרות שהבמאי היה בכלל הנרי סליק. הוא, אגב, עדיין עושה עבודה מדהימה ובדיוק יצא לו סרט חדש בנטפליקס, תגגלו.
קרוב רחוק
לאורך השנים ישראלים התמכרו להמון אופרות סבון. מכל העולם, בכל השפות, לכל הגילאים. היום כולם מתמכרים לדרמות קוריאניות או סדרות היסטוריות מסין, לפניהן היו הטורקיות, המקסיקניות, הארגנטינאיות וכמובן האמריקאיות, רצוי כאלה עם כריות כתפיות משוגעות. גם לאוסטרליה היו כמה יציאות אהובות, נגיד "מועדון הלבבות השבורים". בסוף שנות השמונים הייצוא הכי לוהט מארץ הקואלות הייתה "קרוב רחוק", שסיפרה על משפחת פלטשר המקסימה ונערי האומנה שהכניסו לביתם בעיירת חוף קסומה למראה. למסך הישראלי הסדרה הגיעה בזכות ערוץ 2 הניסיוני, בעצמו תופעה שמרגישה בדיעבד כמו הזייה קולקטיבית. גם כאן היא הפכה ללהיט ואם תעירו את ילדי התקופה באמצע הלילה הם כנראה עדיין יצליחו לתקלם את מילות שיר הפתיחה.
החלק המוזר באמת פה הוא שהסדרה הזו בעצם מעולם לא ירדה מהמסך. היא משודרת יום יום מאז 1988 וכבר מתחילה להתקרב לפרק ה-8,000 שלה. כן, באמת. בהתאם לכך, בערך כל סלב תוצרת אוסטרליה עבר שם מתישהו. רשימה חלקית: ראסל קרואו, כריס וליאם המסוורת', הית' לדג'ר, איילה פישר, נעמי ווטס וכמובן, מרגו רובי.
אורגנית
רוצים לגדל ילד מוזיקלי אבל אין לכם מקום לפסנתר בבית? אין בעיה, רכשו עוד היום אורגנית קומפקטית ונוחה לאחסון! בעזרת האורגנית ילמד גם הילד שלכם איך לנגן את אותן 5-6 יצירות קלות לשינון. אם יהיה לכם מזל, הוא יקלוט את הקטע מספיק טוב בשביל לטרחן לכל המשפחה המורחבת מחרוזת מלהיטי התקופה בבר מצווה שלו. אם לא יהיה לכם מזל, הוא יתלהב יותר מדי מהכפתור שמשמיעים אפקטים ומנגינות מוקלטות ויעשה לכם חור בראש. בהצלחה וד"ש לזאב נחמה.
להיטי קלאב מד
איך נתאר חופשה של משפחה ישראלית בין 1985 לסוף הניינטיז? נדמיין יעד חמים לחופי הים התיכון, נתבל במגלשת מים או שתיים, נוסיף ביטויים כמו "הכל כלול" או "כפר נופש", נעמיס פסטה מוקרמת בבופה, נחביא מגבות ממותגות וסבונים במזוודה ונקנח בארטיק ענבים ליד הבריכה. הפסקול של כל האיכות והיוקרה הזו הורכב משירים לטיניים מלהיבים, להיטי יורופופ מטופשים ועוד פנינים של פופ רקיד ואינטינסיבי. נער הפוסטר הוא אגאדו, מלך הכיתה הוא קוקו ג'מבו, המלכה היא כמובן המקרנה. עוד בחבורה: למבדה, בליאנדו, לטינוס, Bamboleo של הג'יפסי קינגז, קוטן-איי ג'ו וסקטמן ג'ו, זוכי אירוויזיון לדורותיהם, המנוני הפעלות כמו YMCA או Hands Up וגם השיר הצרפתי ההוא שמתברר שנקרא La Bonne Franquette. אנחנו מקווים שאתם זוכרים את כל התנועות.
פרסומות (כלומר, תשדירי שירות) לפירות וירקות
ב-1993 החלו לשדר פרסומות בטלוויזיה הישראלית. כלומר, היו פרסומות גם קודם, בבתי הקולנוע ובעיתונים למשל, אבל פרסומות מצולמות? לא ולא, לנו יש תשדירי שירות. לגמרי שונה. שנות השמונים הייתה תקופה מאוד פוריה לסוג ספציפי לאללה של תשדירים כאלה, באדיבות מועצת הפירות ומועצת הירקות. כך קיבלנו את קורין אלאל שרה על עגבניות, את שחקנית הטניס ששיווקה לנו בננות על תקן "פצצת אנרגיה צהובה", את סדרת האקשן המצוירת על יחידת הקומנדו כוח תפוח וגם פרסומת לאשכוליות בכיכובה של נבחרת נשים בחולצות צהובות ובלי חזייה.
חלק מתשדירי השירות נשארו עם ילדי ניינטיז עוד כמה שנים קדימה כששולבו בקלטות וידיאו ילדים, שעוד לא היו מתוחכמים מספיק ללחוץ על הפאסט פורווד בשלט. אנחנו מדברים כאן בעיקר על סדרת הפרסומות המצוירות על כוח תפוח או הפרסומת הקאמפית והמדהימה של עינת ארליך לתפוח (אדום גדול וזה הכל) – וגם על היציאה המטורללת לגמרי שהיא פרסומת האימים לקיווי.