נסיך הגאות והשפל: האלבום החדש של פרינס די מביך

כמעט בכל פעם שניגשים לשמוע אלבום חדש של פרינס – והדבר נכון לגביו זה שנים רבות מאוד – כדי להגיע למוזיקה עצמה צריך לסנן קודם כמות זו או אחרת של רעשי רקע. כמו ילד בחצר הגן שמדמיין עולמות ומחליף אותם כשמתחשק לו, כך גם פרינס מתחייב לקונספט גרנדיוזי ומתפכח ממנו לאחר אלבום או שניים. האלבום החדש שלו, "HITNRUN", היה אמור להיות האלבום הראשון שיוצא בבלעדיות מוחלטת ב־Tidal – שירות הסטרימינג השנוי במחלוקת של ג'יי־זי (את יציאתו הטרימה, בין היתר, ההסרה המתסכלת של כל הקטלוג הענֵף שלו מיוטיוב. בהתחשב בעובדה שפרינס הוא אולי המוביל שבין סרבני יוטיוב, זו הייתה מכה קשה למאזיניו), אך כבר רק כמה ימים לאחר צאת האלבום הוא כבר ויתר על החוזה הבלעדי הבומבסטי, והודיע שחרף ההכחשות הנחרצות האלבום כן יימכר גם בפורמטים סטנדרטיים יותר.

כאמור, כאשר ניגשים לשמוע את האלבום, כל הדברים האלו נראים כרעש רקע, אבל הם סימנים לבעיה עמוקה יותר הממשיכה לרדוף את פרינס גם בתום כמעט 40 שנה של קריירה. מדובר באחד הגאונים המוזיקליים המרהיבים ביותר שצמחו במאה ה־20, בכל סוגה מוזיקלית שהיא, אך שלא כמו דיוויד בואי (שגם הוא מתואר לעתים תכופות כ"זיקית" או "סכיזופרן") – פרינס נופל לעתים תכופות קורבן לתנודות מצבי הרוח שלו, ולא תמיד יש עמוד שדרה רציני ומנומק מאחורי ההחלטות שהוא מקבל, בעיקר מאז סוף התקופה הקלאסית שלו, שהסתיימה עם "The Love Symbol" ב־1992.

פרינס. צילום: Gettimages

"HITNRUN" מאופיין בשורה של ניסיונות מצד פרינס לעדכן את הסאונד שלו למה שהוא תופס בתור הטרנדים האחרונים באר־אנ־בי, אבל "HITNRUN" הוא לא אלבום פאנק עתידני, עתיר סינתיסייזרים, לייזרים וזיונים עם רובוטים (נושאים לגיטימיים לחלוטין כאשר מדובר באלבום של פרינס). לאחר קטע פתיחה רועש ומבלבל מגיע "Shut This Down" המביך, שבבסיסו עומד ביט טראפ סטנדרטי לחלוטין שמרגיש בן כמה שנים טובות. כשפרינס צועק את השטויות הרגילות שלו על להיות פאנקי, הכי פאנקי בעולם על גבי הליווי הזה – זה נשמע פחות כמו שיר מקורי ויותר כמו מאש־אפ חובבני, אבל החלק המביך ביותר כאן הוא שברור כי פרינס חושב שזה מה שהנוער אוהב היום, אבל שום דבר מזה לא יכול להכין את המאזין ל"X’s Face". פרינס מעולם לא נשמע יותר כמו הורה מלווה בנשף בית ספר מאשר בניסיון העילג הזה להפיק קטע EDM. אפשר כמעט לדמיין אותו אומר: "בואו, אני אראה לכם איך היינו עושים את זה בזמני", ונופל וסודק את האגן.

הלקח מ"HITNRUN" מתסכל מרוב שהוא בנאלי: פשוט תהיה עצמך. בשני השירים האחרונים באלבום – "1,000X’s and O’s" ו"June" – שנכתבו זמן מה לפני שאר האלבום, פרינס פתאום עושה מוזיקה שנשמעת כמו פרינס. וכל הרגעים הטובים אך מבודדים שמופיעים בו לאורכו – כגון הסוף של "Mr. Nelson", הסולו ב"Hardrocklover" – מתמזגים, לראשונה כאן, לכדי שירים טובים באמת.

השורה התחתונה: EDM זה לא אנטי אייג'ינג