נעלת נעליים שטוחות? תישארי בחוץ

אין שום דבר מפתיע, לכאורה, בידיעה הזו: נשים לא הוכנסו להקרנת חגיגית בפסטיבל קאן משום שלא עמדו בדרס קוד. מילולית. חטאן היה שהגיעו להקרנה בנעליים שאינן גבוהות מספיק. בידיעות שפורסמו בנושא צוין שמדובר היה בנשים בשנות ה-50 לחייהן ובעלות "בעיה רפואית" שמונעת מהן לדדות על סטילטו. אם זה לא מספיק גרוע גם ככה, הסרט שהוקרן בפני מי שעמדו בתנאיו הנוקשים של השטיח האדום היה "קרול" של טוד היינס, שמציג סיפור אהבה לסבי בניו יורק של שנות ה-50. דוברי הפסטיבל לא הגיבו לטענות, אבל כן אישרו ש"כל הנשים מחויבות לנעול עקבים גבוהים להקרנות שטיח אדום".

כאמור, לא ידיעה מפתיעה במיוחד, וזה מה שכל כך נורא בה – שרצון לנעול נעליים נוחות הוא "לא נורמטיבי", וכולם יודעים את זה היטב. גילן של המגורשות ואופי הסרט שאליו הגיעו הם סוג של נסיבות מקלות, שמבהירות למה לא יכלו לציית לכללים. אבל תשמעו קטע – יש נשים ששם הקו האדום שלהן עובר. חלקן כשירות רפואית לעינוי הזה, חלקן צעירות, חלקן עושות הרבה דברים אחרים ש"מצופה" מנשים לעשות, מגילוח שיער גוף דרך איפור ועד דיאטות. אבל הן מעדיפות לעשות את כל זה כשהן עומדות יציב, ולא מתפללות שהערב יסתיים במהרה והן יוכלו להיפטר מהזוועות האלה שמתכנות בחוצפתן "נעליים". ואולי הן דווקא מסוגלות פיזית לפסוע בנעליים כאלה ערב שלם, אבל הן יותר מדי מחבבות את גיד האכילס שלהן מכדי לעשות זאת.

בגיל 17 החלטתי לסרב בנימוס להצעה לקבל עוד כמה סנימטרים נחוצים, והכרזתי שאני ונעלי העקב נפרדות בידידות. מאז נעלתי עקבים שלוש פעמים. ברגע של חולשה רכשתי זוג נעלי וינטאג' מהממות עם עקב לא גבוה מאוד ולא דק מאוד, אבל אחרי ערב אחד במחיצתן הסבתי אותן לפריט דקורטיבי. בעיניי זה לא מוזר או חתרני, אבל העולם כנראה חושב אחרת. אני מאמינה שהעקבים הם המחוך או הרגליים הקשורות של דורנו, וזה רק עניין של זמן עד שגם הן יהפכו לפריט אופנתי קיצוני או אביזר פטישיסטי במקום ברירת מחדל. בינתיים, אני אמשיך להשקיע מאמצים כבירים בניסיון למצוא זוג ראוי של נעליים חגיגיות ושטוחות.

אמילי בלאנט מפגינה סולידריות עם סרבניות העקבים בפסטיבל קאן:

אנחנו חיות במציאות שבה בובות ברבי מגיעות דיפולט כשהן עומדות על קצות האצבעות ושבה הפיה הטובה נותנת לסינדרלה זוג נעלי עקב מזכוכית ומתעקשת שיהיה לה מאוד נוח בהן. אין לי פיה טובה, אבל יש לי מכר שטען בפניי שהבחור בו אני מעוניינת לא מתאהב בי כי אני יוצאת מהבית בנעליים שטוחות, וזה "לא משדר נשיות, רכות". הוא אפילו הגדיל לעשות וכינה את ההחלטה הזו "לסביזם רדיקלי", אז אולי כדאי שאשאל אותו מה דעתו על המקרה בקאן. שנים ניסיתי להבין את הפטיש ההזוי שיש לעולם עם הנעליים המטופשות האלה, שגברים ונשים כאחד מייחסים להן סגולות פלא של חיזוק הסקס אפיל והביטחון העצמי. יום אחד מדדתי זוג עקבים מול המראה, הסרתי אותם ונעלתי בחזרה. מעבר לכך שהנעליים כפו עליי לעמוד זקוף יותר, הן גרמו לתחת שלי לבלוט החוצה.

ואם נעזוב לרגע את הכלליות ונתייחס רק לשטיח האדום המסוים הזה, יכול להיות שהתלונה המסוימת הזו היא התעסקות בטפל ולא בעיקר. האם דרס קוד כזה יהפוך לפחות מבאס אם יהיה מותר לנעול גם נעלי מעצבים בשווי מאות או אלפי שקלים שאינן גבוהות? האם זה הוגן יותר לסלק גבר שהופיע בז'קט שאיננו "מספיק יוקרתי"? אולי לא. אבל כמו שכל אישה שצעדה על עקב סיכה יודעת – עד שמבינים את העיקרון, צריך להתקדם צעד אחד בכל פעם. אני אפילו לא אתייחס עכשיו לסוגיות אחרות של קיפוח נשים בפסטיבל ובתעשיית הקולנוע בכלל, או אתהה האם גם למוזמנות שהתהדרו בשמלות ארוכות עם שובל בודקים את גובה הנעל שבכלל אי אפשר לראות. רק אציין שסטטוס קוו מגדרי הוא גמיש יותר בכיוון ההפוך. בשנת 2012 הופיע בפסטיבל המסוים הזה TYP, ההרכב האלקטרוני של עברי לידר וג'וני גולדשטיין, כשמאחוריהם מפזז אוריאל יקותיאל בעקבים גבוהים. אני יכולה רק להניח שגבר לבוש היטב על עקבים גבוהים ייכנס ביתר קלות לפרמיירה יוקרתית מאשר אישה בנעלי גברים.