נערות לוח השנה: פתחו דף חדש עם לוח השנה הטרנסג'נדרי של פרויקט גילה

פרויקט גילה להעצמה טרנסית צמח מתוך הקהילה הטרנסית ובבשבילה. גם בישראל של 2014 טרנסים וטרנסיות עדיין מתקשים להשתלב בחברה והפרויקט מעניק להם, בחינם, סיוע במציאת דירה, ייעוץ משפטי ועזרה באיתור תעסוקה הולמת. החודש השיקו בפרויקט את "הזמן הירוק" – לוח שנה ל־2014/15, ששם בפרונט את ההיסטוריה של הקהילה הטרנסית בישראל. ״פרויקט גילה הוא פרויקט קהילתי לגמרי, וכל השירות ניתן רק באמצעות מתנדבים ועל בסיס משאבים בקהילה", הסבירה יעל סיני, פעילה מרכזית בפרויקט ומפיקת לוח השנה. "מטרת לוח השנה היא גיוס כסף לפרויקט, כדי שנהיה יציבים ונוכל לקחת מישהי בשכר לגיוס כספים, או להקים דף אינטרנט".

עתליה ישראלי־נבו היא אחת המצטלמות בפרויקט: "לוח השנה מציג את האירועים המשמעותיים של הקהילה הטרנסג׳נדרית בארץ והוא פלטפורמה להכרת פרויקט גילה. נכון שלקהילה הטרנסית יש היום הרבה יותר נראות מפעם, אבל עדיין ישנם נושאים רבים שזקוקים לטיפול: אין ביטחון ברחובות, בעיקר לנשים טרנסיות שעובדות ברחוב. מציאת עבודה היא נושא מורכב וכך גם כל נושא ההתנהלות מול המערכות הביורוקרטיות. זו רק חלק מהעזרה שהפרויקט נותן היום". ננסי שניידר, מאושיות הקהילה הטרנסית ואחת הטרנסיות הוותיקות בעיר, נמנית גם היא עם המצטלמות: "אני תמיד תומכת בקהילה. תומכת בדרכי שלי. עשיתי המון דברים בתור טרנסית, הקהילה אף פעם לא פרגנה לי, ושמחתי שהפעם הציעו לי לקחת חלק".

בין האירועים המשמעותיים הזוכים למחווה בלוח השנה נמצאים רישומם של יובל ומתן טופר־ארז – שני אבות לבנם, הברים הנזילים מגדרית של שנות ה־80, וכמובן זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון. שניידר בחרה לחזור בצילום אל הביקור של להקת "לה קרוסל" בהנהגת הסולנית קוקסינל, בארץ, בשנת 1964 – אירוע מעצב בחייה ובחיי הקהילה הטרנסית אז. "ההופעות של הטרנסיות בארץ החלו בשנות ה־60. חברות שלי ואני היינו הדראגיות הראשונות בישראל. לא הייתה כאן השראה והיינו צריכות לשאוב את ההשראה שלנו מחו״ל", נזכרת שניידר. "מהר מאוד כל הארץ התכסתה בפוסטרים של ׳פצצות המין׳, היינו מופיעות בכל הארץ ולא רק בתל אביב. הייתי עושה מופעי סטרפטיז, עולה על הבמה כשאנשים לא ידעו שמדובר בזכר. היום מראים ישר הכל, אבל אז הייתי מורידה את הגרביים, את הכפפות, הכל לאט לאט, עד הרגע שבו הייתי אמורה להוריד את החזייה. הייתי עושה זאת עם הגב לקהל, ואז מסתובבת וחושפת שאני בכלל לא נקבה. אנשים היו מתלהבים מזה".

שניידר, היום בת 64, הייתה מרוויחה עשר לירות ללילה מהופעות הסטרפטיז הללו, פלוס ארוחת ערב: "שתי ביצים עין וצ׳יפס". מהר מאוד למדו היא וחברותיה שהכסף האמיתי נמצא במקום אחר: "הבר הראשי שעבדנו בו היה בר ברחוב הירקון, הרחוב הראשי של הזנות. חברה שלי הייתה יוצאת בהפסקות לכביש ומרוויחה בין 300 ל־400 לירות בלילה. וגם אנחנו בסופו של דבר יצאנו לכביש כי היינו חייבות כסף. לא אהבתי למכור את הגוף שלי, ולא נשארתי שם יותר מדי זמן".

כניסתה של שניידר ללוח השנה היא סגירת מעגל בשבילה. אם בעבר הרגישה שאין באפשרותה להשמיע את קולה, היום היא זוכה לחשוף את הסיפור שלה. ״הרבה פעמים הקהילה שמה לי רגליים – אם הייתה תוכנית טלוויזיה שהזמינו אותי אליה, היה תמיד מישהו שאמר 'לא ננסי', כשרציתי לעלות ולהופיע על המרכבות במצעד הגאווה אמרו 'לא ננסי'. תמיד אמרתי לעצמי 'לעזאזל, האנשים האלה מפספסים חומר טוב, כי אני חומר טוב. אני לא לוקש, אני מציאות מאוד מעניינת'. והנה סוף כל סוף, אני משמיעה קול, והפנים שלי מחליפות את אלו של אותן יפהפיות שמופיעות עם החזה בחוץ בלוחות השנה".

לעמוד הפרויקט בהדסטארט