מה, זאת אהבה? לריקי גל מגיע סרט דוקו הרבה יותר משמעותי

בראשית דברי אפתח בווידוי: אחד השירים שהכי קשים לי בעברית זה "נערת הרוק" של ריקי גל. לא מזמן דירגתי כאן את שירי הקרינג' הישראלים ואין ספק שמדובר בטוען לכתר, שיר עמוס קרינג' ולא מהסוג החינני שאפשר לצחוק עליו, אלא בעיקר מהסוג שגורם לגוף שלך להרגיש חידודים בבשר. כזה הוא השיר הזה – אולי בגלל המחבר שלו, יצחק לאור, וכל המטענים ששמו מביא איתו, ובוודאי בגלל המילים הקשות והאכזריות. הסרט הדוקומנטרי בכיכובה קרוי על שם השיר.

>> שחר חסון הופך את "קארפול קריוקי" לבועה קטנה ונעימה של כיף
>> אחרי שבעה באוקטובר, "טהרן" היא פנטזיה ישראלית שאי אפשר לשאת

"נערת רוק", בבימויה של ציפי ביידר, שודר אתמול לראשונה ב-HOT8 ומגולל את סיפור חייה של אחת הזמרות הכי גדולות שהיו במדינת ישראל. דיווה אמיתית, על כל המורכבות שיש במילה הזאת, זמרת פורצת דרך עם אינספור להיטים ברפרטואר, ובעיקר דמות מרתקת – עם וואחד סיפור חיים. הבחירה בשם הזה לסרט צרמה לי. "נערת הרוק" הוא אכן אחד השירים הבולטים של גל בקריירה, אבל היו לה עוד כמה, לא פחות גדולים. שם הרבה יותר הולם היה, למשל, "מה זאת אהבה?"; או "הנה פתחתי חלון". אבל "נערת הרוק" נבחר. למה? אולי כדאי לבסס את דמותה של גל בתור "מורדת", מישהי שלא פחדה לחצות גבולות – כמו בשיר הזה, שבהתחלה נפסל לשידור ורק אחר כך הפך ללהיט שנוי במחלוקת, כזה שמסיים הופעות עמוסות בקהל.

דמותה של גל שמשתקפת מהסרט היא דמות של יוצרת שכל הזמן ראתה את עצמה בתחרות. אולי בגלל מיעוט הנשים היחסי בעולם המוזיקה הישן, והתחושה שכמות המשבצות מוגבלת, היא עסוקה כל הזמן במעמדה מול זמרות אחרות – וגם מול נשים אחרות – במוזיקה ומחוצה לה. עד כדי כך שיש בך משהו שאומר לה "היי שקטה", (כן, ידעתם שזה יבוא), "המקום שלך מובטח בספרי הזהב של המוזיקה העברית".

מה שלא עושה טוב לסיפור החיים הדי-מטורף שלה – הוא התזזית של הסרט. הוא קופץ לעתים קרובות מהילדות של גל להווה שלה, חותך בין אינסידנטים בעייתיים מעברה לבין אופן יצירת השירים הגדולים, ולעתים גם מקשר בין השירים לבין סיפורי חייה – לא תמיד באופן אלגנטי ובמקרים מסוימים גם בתחושה די מאולצת ולא סגורה על עצמה. יש כאן חזרה לפורמט מאוד ברור של "דוקו אישי",  דוקו שמתקיים ללא קריינות, רצוף במונולוגים של גל עצמה שמספרת בגוף ראשון, עם הפסקות לקטעי ארכיון ושירים. לקטע אחד היה פוטנציאל לשבור את הפורמט הקצת שחוק – והוא הרגע שבו גל מנהלת שלושה דיאלוגים: אחד, עם אמא שלה בעימות יוצא דופן על העבר; אחד, עם בן זוגה בהווה דני שוהם, שבו הוא אומר לה את כל האמת; והשלישי – שהוא בעיניי סוד הקסם של הסרט – עם הבת המאומצת, לירי.

שם, לדעתי גל יוצאת הכי טוב. כשהיא מדברת את הדברים ישירות בפני האמא, בן הזוג והבת – וגם שומעת מהם אמת מאוד ישירה. אלה רגעי זהב לסרט דוקומנטרי; רגעים שבהם כל הקלישאות מתות, ומה שנשאר זה פשוט המפגש הבין אנושי, הפשוט והעירום. במובנים רבים, כפי שהשתקף גם מכתבת הקידום שהיתה ב"אולפן שישי", אפשר היה להשאיר רק את שלושת הדיאלוגים האלה – והסרט היה מחזיק מעמד יפה. וזאת לפעמים הבעיה עם "נערת רוק" – הוא מעמיס יותר מדי נראטיבים על הצופה. בהשוואה לסרט "וידוי" שנעשה על שותפה הגדול, מתי כספי, שם ניתן הרבה יותר מקום לשירים לדבר בעד עצמם. כשריקי גל שרה את "היי שקטה" המרגש, לא צריך לדבר יותר מדי. בקונטקסט של הסרט, ואחרי כל הסיפורים ששמענו, הוא מחזיק מעמד מצוין בפני עצמו. ההאכלה בכפית הייתה מיותרת.

את ריקי גל המוזיקאית, עליי להודות, בקושי הכרתי בזמן אמת (הייתי צעיר מדי). גל שגדלתי עליה היא הרבה יותר השופטת האכזרית ב"כוכב נולד" (אספקט שקצת נעלם מהסרט, וחבל), זו שמהמקום שלה כזמרת-על וכוכבת הייתה מאוד דקדקנית עם הזמרים הצעירים שעמדו מולה (ככתוב: "עומד מול ריקי ואני מגמ-מגמ-גם"). אין ספק שהכריזמה שלה היא הדבר המרכזי שהסרט מוכר: מעבר להיותה זמרת באמת גדולה, גל היא גם אישיות יוצאת דופן. מעניינת, בוטה, כזו שלא מפחדת לספר אמת – כולל על עצמה. אותה ישירות מפורסמת שהיתה ב"כוכב" משתקפת גם כאן – כשהרבה יותר מונח על הכף.

אבל התחושה שאתה יוצא ממנה מ"נערת רוק" היא של החמצה מסוימת. היה כאן פוטנציאל מטורף, עם סיפור באמת גדול שהיה צריך לדחוס לתוך הפורמט ולא ניתן לו המקום הראוי (אולי כזה ששווה סדרה של שלושה פרקים ולאו דווקא סרט אחד של שעה וחצי). הסיפור שלה עובר גם דרך התוצאה המאכזבת, אבל אי אפשר שלא לתהות האם טיפול קצת שונה היה מטייב את היצירה והופך אותה למשמעותית יותר, כמו שהיה מגיע לה.
>> "נערת רוק", עכשיו ב-HOT8