מבוכה משלנו: שירי הקרינג' הכי גדולים בתולדות המוזיקה הישראלית

אחד הקסמים שיש בדבר המופלא הקרוי "מוזיקה" הוא היכולת לשאת איתה רגשות. שירים לא רק לוקחים אותנו למקומות, מחברים אותנו לתאריכים או מביאים איתם זכרונות – לפעמים הם גם גורמים לנו להרגיש דברים. כעס, עצב, שמחה, אהבה, געגוע – כל אחד מהרגשות שנמצאים בתוכנו כל הזמן, לפעמים מקבלים משנה תוקף כשיש את השיר המתאים. ועכשיו, הרשו לנו לדבר על רגש ושמו מבוכה.

>> הסעודה האחרונה: 13 מסעדות לאכול בהן אם הכל באמת נגמר

כי שירים, מה לעשות, מסוגלים גם להביך. הסלנג העכשווי נתן לזה את הגדרת הקרינג' – הגדרה שכבר חיברנו ממש כאן לרגעי טלוויזיה גדולים. אבל יש גם שירי קרינג', ולא מעט. אז במטרה קצת להוציא אותנו מהלופ הנוראי ומהחרדות האיומות שהחדשות מביאות איתן, נצא למסע שכולו קרינג' מוזיקלי עברי. 15 שירים שאיתם מגיעה תחושת האי נוחות הכמעט בלתי נמנעת. רוב השירים פה נעשו על ידי מוזיקאים גדולים. חלקם עילויים בתחומם, על רובם הגדול גדלתי כאדם שאוהב מוזיקה משחר ילדותי. ובכל זאת, קרינג' הוא קרינג' – ואיך אמרו הדג נחש? אי אפשר לשקר את הלב. והלב מלא מלא במבוכה. נצא לדרך.

אתניקס (ושלום אסייג) – "BMW שחורה"

בתכלס? "BMW" הוא לא שיר גרוע. להיט מזרחי קצבי וכיפי, שהיה להיט חתונות לא קטן, וכבר עברתי מזמן את התקופה שבה התנשאתי על מוזיקה מזרחית. ובכל זאת, השיר הזה נמצא כאן מסיבה אחת פשוטה. קוראים לה שלום אסייג, וליתר דיוק קטע הראפ האיום ונורא שסיים את השיר. "אז את רוצה קצב צפוני כזה? עגיל בגבה עושה לך את זה?", מתחיל אסייג בראפ בחיקוי עילג של ערס (בקליפ הוא גם מצטלם במרתף, כי למה לא ללכת עם הדימוי עד הסוף? רק חסר טייפ דאבלקסט), ובשמונה שורות ארוכות מדי (כולל אחת שהיא בלי חרוז!) ממחיש את כל הבעיה שהיתה בייצוג ההיפהופ בניינטיז. מצד שני, כפי שתראו בהמשך הרשימה, גם אחר כך זה לא ממש התקדם יפה.

רמי קליינשטיין – "חוץ ממך כלום"

נהיה קצת נוח בשנים האחרונות לשנוא את רמי קליינשטיין, ואני לא הולך להצטרף לעדר. ובכל זאת, יש דבר אחד שקשה לי לסלוח עליו – והוא הבלדה הדי מקסימה הזאת, בסך הכל, בגלל שורת בד אדום אחת אולטרה קרינג'ית. מתחת לשיר על אדם שאין לו כלום ויש לו רק אהבה, מגיע הבית השני וקובר את הכל. "בואי אחבק אותך, נתנשק", כתב איתן גלס, "נשים את הילדים אצל אמא שלך/ ונתעלס בשירותים של הקולנוע/ או של המרכז המסחרי החדש/ כי הארץ מתפתחת כמו הזין שלי". בוא נתחיל בזה שזאת מחמאה מטורפת לזין שלך, אבל נשים את האגו טריפ הזה בצד, ובטח את בדיחת האבא הגרועה. עכשיו תדמיינו את הילד שנוסע עם ההורים שלו באוטו, הם שומעים גלגלצ, והשיר הזה מתנגן ברקע. והאם יש דרך לא לרצות לקפוץ מהחלון אל הכביש הסואן בזמן שאתה שומע את השורה ויש דממה מביכה בין האבא, האמא, האח הקטן והילד. הילד הזה הוא אני. אני שמפוצץ עד היום בקרינג' מהשיר הזה.

אריק איינשטיין – "אבא, אבא, פיפי"

יש מעט מאוד זמרים בעולם שאני אוהב יותר מאשר את אריק איינשטיין ז"ל. יש מעט מאוד ישראלים שאת לכתם כאבתי, כמו את זו של גדול זמרינו. ובכל זאת – איך כתב פעם יהלי סובול? לכל אחד יש רגעים של שפל. במילים אחרות: מזל שזה רק 01:06 דקות.

ניר פרידמן – "סוכריה"

אח, הניינטיז. התקופה היפה והמתוקה שבה כולנו היינו צעירים ויפים, השלום עמד בפתח, פתחו מקדונלדס בקניון איילון וכולנו ראינו את "פלורנטין". חוץ ממני, שהיה ילד מדי כדי לראות את הסדרה – אבל כן שמע על השיר הזה של ניר פרידמן, שהפך מאוחר יותר גם ללהיט לא קטן בקאזה ואימיול. הלהיט של ילדים צעירים וחרמנים, והמבוכה העצומה – בהתאם.

אביב גפן ומתי כספי – מסתובב

קחו את אחד המלחינים הגדולים בתולדות ישראל. חברו אותו לאחד המלחינים הגדולים בתולדות העולם (אני לא מגזים). האם יש דרך שבה אביב גפן ומתי כספי יכולים ביחד לייצר שיר שהוא פחות מקלאסיקה? מסתבר שכן, כי את התוצאה הבלתי נסלחת שנקראת "מסתובב" – למרות שהיא די נשכחה, אני לא שוכח. ונדמה שרק מלשמוע את הקול המאנפף של מתי כספי על הלחן ה… מוזר הזה, אתה חוטף את האמא של הקרינג'.

מה קשור – איילון דרום

בשנת 2015, הרבה לפני שאיילון וקפלן הפכו להיות שמות נרדפים למחאה נגד קריסת מערכת המשפט, מי שיצאה לרחובות היתה הקהילה האתיופית – בעקבות המקרה שבו שוטר חשמל בטייזר והרג את יוסף סלמסה ז"ל. זו היתה אחת התקופות הקשות להיות בה ישראלי, בעיקר בגלל המחאה הצודקת והאמיתית של אחינו. ואז באה שלישיית "מה קשור" (המצוינת), והחליטה שבמטרה להזדהות עם המחאה – היא צילמה קליפ שבו השלישייה מדברת במבטא אתיופי כבד ומצטלמת בבלאקפייס. הכוונות כנראה היו טובות – התוצאה, מה לעשות, קרינג'.

שרהל'ה שרון – שירו

תחרות הקדם אירוויזיון הולידה מתוכה לא מעט רגעי קרינג' (למי שממש רוצה לעשות עליהם בינג', ממליץ על הסדרה "אירופה לשלוש דקות" של התאגיד), אבל כנראה שאין קרינג' יותר מהרגע שבו מנהיגת השירה בציבור, שרהל'ה שרון, מחליטה ללכת לקדם – ואפילו מנצחת! רק כדי להביא את התוצאה הכי גרועה שלנו אי פעם (כן, אפילו פחות מ"פינג פונג"), בשיר שהוא פשוט מוזר.

ארקדי דוכין – בננה

מוטיב חוזר ברשימה הזאת (חוץ מראפ מביך) הוא גם האנשים שציפית מהם ליותר. נניח דוכין – אחד המוזיקאים היותר מרשימים שהיו כאן, יוצא "החברים של נטאשה", שיום אחד החליט שלשיר "הכל יושב על הבננה/ וזה מביא לי ת'ג'ננה" – זה משהו שמתאים או מכבד את הקריירה שלו. מי אוהב אותך יותר ממני, ארקדי, ומי הובך יותר מהשיר הזה? לא, אני באמת שואל.

להקת פיקוד מרכז – יא ליל

אחד השרידים האחרונים ללהקות הצבאיות היה השיר הזה, שיצא באמצע שנות השמונים, וניסה לתאר את הפסיפס המזרח תיכוני של ירושלים – זו שבה תפילה אשכנזית חיה ליד מואזין, ובגדול כולנו צריכים לשבת מסביב לשולחן. אוטופי? האמת שזה יותר הרגיש כמו שיר על דו קיום שנכתב רק על ידי יהודים. כי הערבים בשיר, בסוף, הם בעל חומוסיה ורקדנית בטן. וזה עוד לפני שדיברתי על מה שאוהדי הפועל ירושלים עשו לשיר הזה אחר כך.

יזהר אשדות – איש השוקולד

גם יזהר אשדות הוא אחד המוזיקאים הטובים בישראל והאהובים עליי בפרט. וגם יזהר אשדות נפל במלכודת ויצר שיר שמעורר אי נוחות נוראית ומידה של גזענות אייטזית חסרת מודעות. מההגדרה של מרווין גיי המנוח, שאחרי מותו נכתב השיר, בתור "איש השוקולד" (נראה לי שהוא עשה עוד כמה דברים בחיים שלו); דרך דימויי החוף והילדים האפריקנים הקטנים שזוכרים את מותו; ועד האורגן המנסר והמטריד הזה, שפחות נשמע כמו שיר זיכרון נוגה ויותר מרגיש כמו פסקול לסרט אימה. איכשהו, נראה לי שלא צריך ללהיות מרווין גיי כדי ליצור משהו קצת יותר טוב.

שלמה גרוניך – רוזה מרציפן

שיר ילדים תמים (שנכתב על ידי שולמית לפיד – אשתו של טומי ז"ל ואמא של יאיר, כן?) על סיפור אהבה בין שני ילדים, שנגמר בזה שהילד אוכל את אהובתו עד שלא נשאר ממנה כלום. סימפטי בסך הכל.

שלישיית גשר הירקון – אל תעברי לבד

עוד אחד מהמקרים שבהם הסיקסטיז הנאורים לכאורה, והמבצעים שכל אחד מהם הוא אגדה ישראלית, קצת הסתירו טקסט די נוראי שכתב חיים חפר. בלחן עולץ ואופטימי, שרים שלושת הגברים (מיינד יו) לאישה שלא ממש כדאי לה ללכת לבד ברחוב, כי יום אחד גבר פשוט יקשור אותה למיטה. הפי הפי. הידד הידד.

אפרים שמיר – יותר מסתם אחת

שמיר, יוצא להקת "כוורת" ומוזיקאי מצוין, ידע מצוין לכתוב שירי בלוז – וזה לא ממש שיר יוצא דופן. ובכל זאת, הקטע הזה של ללקק זיעת סוסים ממישהי…. פחות עובד.

סאבלימינל ומירי בן ארי – אדון עולם עד מתי

יש דברים שלא אמורים להתחבר ביחד. אצבע רטובה ושטקר, קבנוס ונוטלה – נו, כבר הבנתם. וכזה הם גם השואה וזכרונה יחד עם היפ הופ, ובטח לא בגרסתו הזו. ממש לא צריך את החיבור הזה. ואז סאבלימינל החליט שממש בא לו "לעדכן" את המסר, וקיבלנו את אחת היצירות הנוראיות בתולדות הראפ העברי. וגם את אחד הרגעים שלא ממש הוסיפו כבוד לאף אחד מהמעורבים. לפחות היה ראפר אחר שקצת ביטא את תחושת הקרינג' הנוראית.