רציתי אמבטיות שמש על הדשא במושב. קיבלתי מסיבה בלי אורחים

הייתי בת 4, גרתי בכפר נטר ובטלוויזיה התחילו לשדר את "טווין פיקס". הימים היו רוויים במשחקים בגני שעשועים, טיפוס על מקלטים ועצים, שדות, משק, חוגים, מכות מבנים, הטרדות על הגבול האפור משכנים. הילדות הייתה סבירה בסך הכל, אבל הלילות היו שקטים כמו המוות. כל החיים חיכיתי להגיע לגיל שאפשר לעזוב את הבית ולהתחיל את החיים האמיתיים.

לפני כמה חודשים נקלעתי לסיטואציה שהכריחה אותי לחפש מיטה ורוחב לב אצל אחד מחבריי. חברה טובה מיד הציעה: בואי אלינו למושב, זה רק 20 דקות מתל אביב ויש אצלנו מקום. קפצתי על ההזדמנות. זה היה אימפולסיבי, אבל כשאת כל הזמן מבקשת סימן, כשמגיעה הזדמנות להרפתקה במושב את לא מסרבת לה.

עוד כתבות מעניינות:
מה יש לתל אביבים לחפש בפרדס חנה?
חיפה רוצה להפוך ל"ברלין הישראלית"
לוס אנג'לס ותל אביב דומות יותר משחשבתם

מצאתי את עצמי נוסעת עם הכלבה וכמה ארגזים בדרך שמלאה בחששות, חרדה ותחושה של אובדן זהות. מי אני בלי תל אביב? מהי תל אביב בלעדיי? מנגד החברה צהלה ושמחה, כי הנה, היא סוף סוף הביאה אליה את "תל אביב" ואיתי תיעלם לה תחושת הפומו המודחקת הנצחית שלה. בעודי בוכה החברה הגבירה את השיר שהתנגן ברדיו. "גורל אחד" של עפרה חזה, כי אלוהים היא אירוני. איך שירדנו שחררתי את נושקה הכלבה. זה היה מחזה מרחיב לב. היא התרוצצה והשתוללה וקיפצה כמו כלב מחוץ לעיר. דקה לאחר מכן החלו נביחות איומות ומטרידות וראיתי שכלב עצום בגודלו מתקרב אליה בריצה. אספתי אותה מהר פנימה הביתה ולא שחררתי שוב.

בבוקר החברה השכימה קום. ככה זה קיבוצניקים, מחוברים לדופק של אימא אדמה. מתעוררים עם הנץ החמה, הולכים לישון עם השקיעה – דברים שהאפקט שלהם עלינו, חיות העיר, הוא אפסי. אני כמובן עוד הייתי ערה מאתמול, לידי בקבוקי יין מחוסלים, הפה והשיניים שלי קיבלו גוון של דם, כאילו אכלתי עטלפים בלילה. יכול להיות שזה קרה. "בואי, הולכים לשדה!". באתי. "אל תיקחי פלאפון, תנסי ליהנות מהרגע". באימא שלך? לא לקחתי. אחרי דקה של הליכה מצאנו את עצמנו בשדה ובו עצי רימון מרהיבים. נושקה רצה כמו כלבה על אקסטזי של 2009. "תקטפי לך אחד", החברה אמרה. "מותר?", שאלתי בפליאה. "ברור, יש חוק שמותר לקטוף מעט ולא למטרת רווח". חוק יפה, חשבתי. קטפתי לי רימון, בצעתי אותו בידי. אלוהים, זה היה ה־AM:PM הכי יפה שראיתי.

נרקיס טפלר (צילום: איליה מלניקוב)

אמבטיות השמש שתכננתי לבצע על הדשא הפכו לפנטזיה נוספת על חיי המושב. רוב הזמן המקום נראה כמו עיירה בפרברים באמריקה (או גן אירועים שאף אחד לא מתחתן בו), הדשא מטופל על ידי חברת גינון, הרחובות שוממים, והפעילות היחידה שקיימת היא לימודי הגנה עצמית לנשים (לא הבנתי מפני מה) והשתתפות בחגיגת יום הולדת שלוש (וחלאקה) של יוחנן אלקיים. בהזמנה היה כתוב, כדי לגרות אותי כנראה, שיהיה מותר לגזור לו חלק מהשיער (ככה זה בדת, גוזרים מה שאפשר). הייתי שמה קצת כסף בצד לפסיכולוג שהילד עוד יצטרך.

מרוב שעמום פתחתי את הטינדר גם לגברים, אבל אף אחד לא היה בקרבת מקום. כשהמארחים שלי השאירו לי את הבית כולו ונסעו לסיני רציתי להרים מסיבה מטורפת, אבל אף אחד לא היה מוכן להגיע עד אליי. אפילו הצעתי יין וסמים. חברים חברים, אבל רק בגבולות מרכז תל אביב־פלורנטין. נותרתי בודדה והיה לי יותר מדי זמן לעצמי. התחלתי ללמוד יפנית בדואולינגו וכתבתי סיפורים על אנשים שעזבו את העיר לכפר ונחטפו על ידי עב"מים. באחד הלילות שמעתי רעש. התברר שזה עכבר. הכנתי לו ארוחת ערב מפוארת, רק שיישאר איתי.