סוף החודש הראשון של שנת 2026 דוהר לעברנו, ובמרכזו המגזר הערבי בישראל תובע את מקומו: בשבוע שעבר נערכה הפגנה בהשתתפות רבבות בסכנין נגד האלימות הגואה במגזר הערבי ואזלת היד של המשטרה, לצד שביתה כללית מסיבית, ואיכשהו, גם על המסך השפה הערבית – ששנים הודרה ממנו – חוזרת בנגיעות קטנות. זה התחיל עם "נוטוק" המצוינת של "קשת", נמשך עם "יאפא" שזכתה לשבחים (גם כאן), ועכשיו מגיעה עוד סדרה שמביאה את המציאות של המגזר – בצורה הכואבת ביותר.

>> בפעם המיליון: בקשת הולכים על בטוח עם ריאליטי שמרני מאי פעם
>> כן, נראיתם מוזר ב-2016. אבל לא מוזר כמו הסדרות והסרטים האלה

"סאדה" היא דרמה משפחתית חדשה, שעלתה השבוע בערוץ "מכאן" (33) בשפה הערבית, אבל זמינה לצפייה גם באפליקציית כאן BOX. הערוץ "מכאן" ממשיך במגמה של יצירה מקורית – אחרי הריאליטי המוזיקלי הלוה "אלמייכ אילכ", עכשיו גם מגיעה סדרת דרמה מושקעת ואיכותית עם כל הפיצ'רים של "סדרת תאגיד". יש פה ליהוק חזק, יש פה צילום וקצב טוב – ומעל הכל יש פה סיפור מצוין. סיפור של עצמאות.

במוקד הסיפור עומדת לובנא (ענת חדיד), גננת בת 55 שמותו של בעלה גורר אותה לתוך סערה בלתי צפויה. מפעל הקפה שאותו ניהל בן זוגה עומד בסכנה, ואחיה רוצה למכור אותו כדי לבנות פרויקט נדל"ן. אלא שלובנא בוחרת בדרך של מלחמה עיקשת נגד הזרם – נגד הסביבה השמרנית ואפילו נגד המשפחה שלה, שלא מאמינים שהיא תעמוד במשימה. בדרך היא נתקלת בכל המכשולים – דת, גזענות, שוביניזם וגם משפחת פשע מקומית – שמאיימת להכניס אותה למלכודת.

שלוש יוצרות עומדות מאחורי הסדרה, שלושתן נשים: סמירה סרייה (ששיחקה ב"פמת"א" ו"פאודה", בין היתר), התסריטאית נעה גוסקוב, ומיכל אהרוני שמוכרת בעיקר בשל היותה קול אמיץ ברשתות החברתיות, אבל היא גם מחזאית ותיקה (שהבולט שבמחזותיה הוא "אנגינה פקטוריס", בכיכובו של דבל'ה גליקמן); וגם זה, בעיניי, סטייטמנט: גם כי מדובר ביצירה מאוד פמיניסטית, אבל גם בגלל שיתוף הפעולה שיש מאחורי הקלעים – יוצרות יהודיות וערביות מביאות את הקול של החברה הערבית למסך.

היופי של הסיפור הוא שלצד הבעיות שהוא משקף (כולל היחס הקשה ללהט"בים במגזר הערבי, שמופיע באופן נדיר על המסך), הוא בסופו של דבר אוניברסלי – כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו, בטח בשאלת ההליכה לדרך עצמאית והקשיים שהיא מעוררת. הדמות של לובנא מבינה בדרך הקשה – עצמאות היא אולי משהו נשגב ורצוי, אבל הדרך אליה תמיד תיתקל במכשולים, בשמרנות, באנשים מסביב שלא יבינו מה אתה עושה ו"בשביל מה זה טוב". על אחת כמה וכמה כשאת אישה בתוך חברה דתית, שמעזה להיכנס לעולם העסקים הנחשב (עדיין) כטריטוריה גברית מובהקת.

"סאדה" לא חפה גם מקלישאות: היא מסתיימת בלונג שוט של העיר (כמו שראיתי כבר בכ-15 סדרות תאגיד), יש תחושה של שחקנים שראיתי זו הסדרה השלישית או הרביעית (האם כל סדרה בערבית צריכה לכלול בקאסט את הישאם סלימאן ושאדי מרעי?), שלא לדבר על ההופעה (החמודה) של בן יוסיפוביץ' – שהוא כנראה חלק מתנאי המכרז על כל סדרה של תאגיד השידור הציבורי. תתחילו בו, ותמשיכו עם כל היתר.

אבל האמת היא שכל זה קטן לעומת הסיפור הגדול.כי "סאדה" היא, בפירוש, סדרה מצוינת. היא כזו שיודעת לספר סיפור טוב, מהודק, מעניין ורלוונטי לחיים שלנו (כולל לאקטואליה של עכשיו ממש). גם ברמת השחקנים, היא עובדת בצורה נהדרת – ענת חדיד רושמת תפקיד פריצה נהדר, הישאם סלימאן תמיד יודע לעשות את העבודה וההברקה הגדולה מגיעה מכיוונו של יוסף אבו ורדה (שלקהל הישראלי הקלאסי מוכר יותר כ"עמרם בולדוג" מסדרת הקאלט "הבורר"), שגונב את ההצגה בתור הסבא.

ועוד דבר שאהבתי במיוחד: הסדרה אינה נטולת הומור. למרות שהיא מתעסקת בנושאים קשים, היא יודעת להעלות חיוך (רגעים כמו אבו ורדה שר את "i will always love you", או יוסיפוביץ' בתפקיד שליח של מברק מזמר, ובטח הסצנה שבה לובנא עושה פוילע שטיק עם משגיח הכשרות – הם ברכה של ממש) ולתת את האתנחתות הקומיות במקומות הנכונים, בלי להוריד מהחומרה ומהאמת שהיא מביאה למסך. וזה רק מוסיף.

ל"סאדה" יש בעיה שנובעת מהמדיום שבו היא משודרת: "מכאן" הוא ערוץ חשוב במגזר הערבי, אבל החשיפה שלו לקהל היהודי הרחב נמוכה. וחבל. כי "סאדה" שווה הזדמנות גם בכאן 11 – היא מספיק איכותית, מספיק מעניינת ומספיק אוניברסלית כדי להופיע גם בפני הקהל הרחב. מי יודע? אולי דווקא בתקופה שבה הקול של המגזר הערבי מושתק (אפרופו ההפגנה בסכנין, שזכתה להתעלמות תקשורתית די גורפת) היא תצליח גם להרים את קרנה, וגם להביא סיפור אנושי טוב למסך. שזה הדבר הכי טוב שטלוויזיה יכולה לעשות בימים האלה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות מומלצות
• סדרות ישראליות
• החברה הערבית