9 סדרות ניינטיז שילדי שנות ה-2000 חייבים להתמכר אליהן

בוז לבומרים וקוויר וייבז: "דריה"

אנחנו פותחים את הרשימה עם יצירת המופת החתרנית הזו מבית היוצר הלוהט ביותר של שנות ה-90: MTV. מעוז הטראש, שלא יצר משהו ראוי לבינג' מאז ג'רזי שור (וגם זה אם אתם חולים בשכל) הביא לחיינו את דריה ב-97', אחרי שהייתה דמות חוזרת בעוד להיט מופרע של היוצר שלה מייק ג'אדג' – "ביוויס ובאטהד". מדובר בתלמידת תיכון מעט גיקית בת 16, בעלת טון דיבור אדיש ולא משתנה, שבורכה במוח חריף וביקורתי שמאפשר לה לבקר בציניות קבועה ומושלמת את כל מה שקורה סביבה – החל מהמעודדות והספורטאים המטופשים בבית הספר, דרך אחותה האובססיבית לנראות חיצונית ובנים, ובעיקר להורים המיושנים והנוירוטיים שלה. אין ספק, דריה שונה באופן קיצוני בנוף הדמויות הטינאייג׳ריות שעיטרו את המסך בקומדיות הרומנטיות הוניליות שאפיינו את העשור האחרון של המאה הקודמת.

מערכת היחסים של דריה וחברתה הטובה ביותר ג׳יין, שחולקת איתה את הבוז לחיים הפרבריים שלהן בעיירה האמריקאית המומצאת לונדייל, מתערערת כשלתמונה נכנס טום – בן הזוג לשעבר של ג׳יין שמתאהב בדריה והופך בשלב מסוים של הסדרה להיות בן זוגה. עם זאת ועל אף הקלישאה – הסדרה רצופה ברמיזות להטב״קיות, דבר שאז היה עוד קצת חריג בסדרה שיועדה לבני ובנות נוער. בין אם ברוח הקווירית/א-מינית שמאפיינת הרבה מהדמויות, כולל דריה עצמה, מערכת היחסים הקרובה עד תלותית בין דריה לג׳יין, שמטרידה אותן לרוב הרבה יותר מבויפרנדס פוטנציאליים, ואפילו דמות ביסקסואלית, שיח על סקרנות מינית והצגת משפחה חד מינית נשית על המסך באחד מהפרקים.

לפני השחזור המדכא והסטירה המצלצלת: "הנסיך המדליק מבל אייר"

הרבה לפני שרצתם להעלות סטורי/ריל/סרטון טיקטוק בנושא מחשבותיכם על ההתנהגות של וויל סמית׳ בטקס פרסי האוסקר האחרון, הבחור עם היד המשוחררת והמשפחה בהפרעה היה השם החם ביותר של שנות ה-90 בזכות הסיטקום הזה, שנמשך שש עונות ו-148 פרקים לא מבוטלים. סמית׳ משחק בו את וויל, נער רחוב פיקח מהשיכונים של מערב פילדלפיה, שבעקבות חיכוך לא מכוון עם חברי כנופיה בשכונה בה גדל – נשלח על ידי אימו המבוהלת לחיות עם הדודים העשירים שלו בשכונת בל אייר המפונפנת בקליפורניה.

הפערים המעמדיים בין וויל לדודיו ובני הדודים שלו יוצרים שלל התנגשויות קומיות, מגובות בסרקסטיות המושלמת של המשרת ג׳פרי, ובשלל כוכבים אורחים מהטופ של האיזוטריה שרק הניינטיז יכלו להציע: מגרי קולמן, אופרה וינפרי וקווין לטיפה – ועד דונלד טראמפ ויו הפנר. ואם אתם לרגע שוקלים לצפות בגרסא העדכנית, Bel-Air (אותה סמית׳ הפיק בפועל) – שהיא בכלל דרמה שמתארת את מסעו של נער שחור צעיר מהשיכונים העניים של פילדלפיה לבל אייר העשירה – זה על אחריותכם בלבד. מדובר בשחזור כבד עם מסרים חברתיים די מדכאים, מינוס הוייב הצבעוני והמקפיץ של אז. ואם כל זה לא מספיק כדי לחזור למקור, מדובר באחת הסדרות שהשפיעו לטובה על ייצוג הגבר השחור בקולנוע והטלוויזיה. בשונה מדמויות האב הנעדר, העבריין או סוחר הסמים שהיו אז פופולריות – סמית׳ ייצג את המוביליות החברתית וכלכלית שלא נתפסה כנחלתו של נער אפרו אמריקאי מההוד, וכך הוביל לעוד שלל סיטקומים על המשפחה השחורה ומערכות היחסים בה.

אבי ההתמכרות הרעילה שלכן לסדרות רצח: "רצח מאדום לשחור"

האהבה שלכם לצריכת תוכן קיצוני, כמה שיותר קיצוני, בין אם אמיתי או מפוברק, אמנם מעלה הרבה שאלות על עידן הטריגר-פורן, אבל תתעודדו – אתם לא הייתם הראשונים. ״רצח מאדום לשחור״, אחת מסדרות הרצח המודרניות הותיקות והמוערכות ביותר, היא האלטרנטיבה המושלמת עבורכם לעוד דוקו ׳פשע אמיתי׳ מגוהץ של נטפליקס. אז אם אתם מתעקשים להעמיד פנים שהרגלי הצפייה שלכם בריאים לגמרי – כדאי שלפחות תצפו במשהו איכותי תוך כדי.

הסדרה מבוססת על הספר בעל השם הדומה של דיויד סיימון, יוצר "הסמויה", שהתלווה במשך שנה למחלק הרצח במשטרת בולטימור וכתב על חוויותיו. מטרת הסדרה הייתה לספק לצופים הצצה אמיתית, ללא נונסנס או אובר דרמטיזציה, לחייהם ועבודתם של צוות בלשים באחת הערים הקשות ביותר בארצות הברית. הריאליזם, בחלקו מבוסס על סיפורים אמיתיים מחוויותיו של סיימון, מתבטא גם בצילום הסדרה, שצולמה כמעט לחלוטין בלוקיישנים אמיתיים בבולטימור, עם מצלמות 16 מ״מ שיצרו תחושה גולמית ואותנטית יותר.

ההומור השחור שהייתם רוצים בערוצי הילדים שלכם: "המופע של רן וסטימפי"

ממוקמת איפה שהוא במרכז הספקטרום שבין ההומור הבועט על אירועי השעה של סדרות כמו סאות׳פארק וביוויס ובאטהד, ובין סדרות הילדים המתוחכמות יותר של ניקולודיאון כמו ראגראטס – מדובר בפנינה לחובבי ההומור השחור, הדפוק והמאויר. "המופע של רן וסטימפי" היא בעצם לקט סיפוריהם של שני יצורים הפוכים זה מזה – רן, צ׳יוואווה מרוטה, מרירה ושונאת אדם וחיה, וסטימפי, חתול שמנמן וחביב אך לא מבריק בלשון המעטה, שיוצאים בכל פרק להרפתקאות משונות, לפעמים במימד הזה ולפעמים במימדים וזמנים אחרים.

נשמע תמים? אז זהו, שלא. הסדרה בוטלה פעמיים במשך השנים בהן היא רצה באון אנד אוף על המסך, בשל טענות מצד ארגוני הורים ומצד ערוץ ניקולודיאון עצמו על תכנים שלא הולמים ערוץ ילדים, הומור שחור, גסויות ורמיזות מיניות. בנוסף – כמות הקונספירציות סביב הדמויות, חלקן בנושא מערכת היחסים המתעללת והספק רומנטית בין רן וסטימפי, חלקן בנושא ההרגלים המיניים המפוקפקים דווקא של יוצרי הסדרה – ממשיכות להתגלגל עד היום בעוד שהסדרה צפויה להירכש לשידור/התנעה מחדש על ידי קומדי סנטרל.

אמא! צאי לי מהחדר! אני נלחמת בכוחות הרשע!: "באפי ציידת הערפדים"

סאגת ווינX? זוזי הצידה. אקדמיית המטרייה? תנוחי דחוף. פנו מקום למלכה האם של סוגת הפנטזיה הנשית – ״באפי ציידת הערפדים״. שימו על זה קצת שרה מישל גלר ("סקובי דו") ואליסון ג׳נינגס (לילי מ"איך פגשתי את אמא") – וקיבלתם שבע עונות של אחד הגילטי פלז׳רים הכי כיפיים של התקופה. בעצם, פשוט פלז'ר.

מבוססת על קומיקס באותו השם, הסדרה מגוללת את סיפורה של באפי, טינאייג׳רית מרדנית שנבחרת על ידי הגורל כחלק משרשרת נשים שייעודן הוא לקבל כוחות על טבעיים ולצוד את כוחות הרשע. היא מועברת לבית ספר חדש לאחר שהיא שורפת (???) את אולם הספורט של בית הספר הקודם שלה, בתקווה להימלט מהייעוד שלה כציידת. אך מאמציה נבלמים על ידי המשגיח שלה, שמזכיר לה שכוחות הרשע עדיין בפתח. הפורמט הוא ׳רשע אחד בפרק׳ (בעונות הראשונות רובם, כצפוי, ערפדים), שמנוצח על ידי באפי וחבריה עד סופו. כמובן שאי אפשר בלי תככים, מזימות, חברויות אמת וכמובן – מושאי אהבה שבאפי מחליפה בערך פעם בעונה או שתיים. בסדר, חוץ מספייק ואנג'ל.

"המשרד״ פוגש את ״רוק 30״, רק יותר טוב: "המופע של לארי סנדרס"

כן, כן, בניינטיז מאוד אהבו לקרוא לדברים ׳המופע של׳ כשהם בטוח לא היו מופע ובספק היו של מישהו אחד ספציפי – אבל לשמחתנו, הכותרת הרפטטיבית לא מעידה דבר על איכותן של התוכניות האלו, ובטוח לא על איכותה של זו. חוץ מזה, הפעם בהחלט יש מופע, והוא של לארי סנדרס. נתחיל מזה שהיא הקומדיה היחידה של HBO שנכנסה אי פעם לרשימת 50 הסדרות הטובות ביותר בכל הזמנים של מגזין TV Guide, נמשיך בזה שהיוצר והכוכב הראשי שלה הוא גרי שנדלינג המושלם, אחד הקומיקאים האהובים והנשכחים מדי של סוף המאה הקודמת, ונסיים (כמעט) בזה שהיא ידועה עד היום כבסיס לסדרות כמו המשרד, רוק 30, מחלקת גנים ונוף ועוד ועוד, שמתאפיינות כולן בסגנון צילום ועריכה שהופך את הקהל לצופה מהצד באירועים היום יומיים שעוברים על הדמויות כאילו הוא אחד מהן.

הסדרה מספקת הצצה אל מאחורי הקלעים של תכנית הלייט נייט הבדיונית ״המופע של לארי סנדרס״ (שנדלינג), בהשראת תכנית דומה שהנחה שנדלינג עצמו קודם לכן. כל פרק, במיוחד בעונות הראשונות, נפתח במונולוג משובח של סנדרס עצמו, ולאחר מכן עובר דרך אירועים מהחיים המקצועיים והאישיים שלו, של הסיידקיק הנוירוטי שלו האנק, ושל שלל דמויות נוספות בהפקה, תוך כדי שזירה של ריאיונות עם כוכבים אורחים בטוק שואו המשונה.

משהו במשותף לאיל קיציס ולגיימרים: "זומביט"

טוב, טוב, אולי מדובר בצפייה קצת אירונית, ואולי ראינו חמישה פרקים של זה ברצף ביוטיוב לטובת התחקיר של הכתבה הזו ונהנינו מכל רגע – אבל מדובר בקאלט טלוויזיוני מושלם וגם בנסיעה די מטורפת אחורה בזמן, לימים שבהם ״תערוכת משחקי הפי.סי״, היה נושא לגיטימי לפרק של 20 דקות, ויכולתם לצפות במשה פרסטר משחק בפליפ-פון חמש דקות מול מצלמה משל היה אבן אש בהישרדות vip.

אז למי שהרפרנסים האלה לא אומרים לו שום דבר (ודאי לרובכם) מדובר בתוכנית הטכנולוגיה של ישראל, שהביאה מדי שבוע אל קהל הצופים הצעיר של הטלוויזיה החינוכית את כל החידושים והגאדג׳טים שהגיחו אל חיינו עם בוא המחשב – החל מדואר אלקטרוני, דרך הסוליטר, ועד טלפונים סלולריים ונגני דיסק (רק אל תקיאו). המנחה המפורסם ביותר שלה לסירוגין, יחד עם עוד כמה דמויות תקופתיות משעשעות, היה איל קיציס צעיר ומתוק מוות, עם שיער אפילו, ובכל פרק הוא ראיין בשטח או באולפן וריאציה מהממת של גיקים שידעו לספר הכל על הטכנולוגיות החדשות שפרצו לחיינו. מסמך היסטורי מרתק וצפייה קורעת מובטחת.

כשפלורנטין הייתה ה״איט גירל״ של תל אביב: פלורנטין

יש שיאמרו שגם כאן מדובר בצפייה מעט אירונית, אבל לחובבי הז׳אנר נאמר שמדובר גם בטלוויזיה לא רעה בכלל, מהימים הזוהרים בהם שכונת פלורנטין מיצבה את מעמדה כמעין הוילאג׳ התל אביבי. הסדרה, מבית גל אוחובסקי בימים בעייתיים פחות ואיתן פוקס בימים של לפני ׳הבועה׳, מתארת את חייהם של שלושה שותפים לדירה, צעירה נאיבית שמסתגלת לחיים בעיר ושני גברים – האחד הומוסקסואל והשני מתמודד גם הוא עם סוגיות שקשורות לזהותו המינית, שבדרך מתגלה גם היא כהומוסקסואלית.

השלושה מתמודדים גם עם פלורנטין כמעיין נעורים בלתי מוסבר, אבל גם עם דמויות נוספות בבניין שנשזרות בחייהן בשכונה. מבט עדין ונעים אחורה בזמן לימים שבהם פלורנטין הייתה קצת פחות גברים עם קעקועים שבטיים ו׳גולדה׳ וקצת יותר אורי בנאי אופה ומתפרפר.

דארק זה הכתום החדש: "אוז"

לחובבי סדרות הכלא שבינינו כמו ׳נמלטים׳ או ׳כתום זה השחור החדש׳, נציע את אחת היצירות המשובחות מבית HBO, שגם הייתה הדרמה ההמשכית הראשונה בה כל פרק נמשך 60 דקות (אז תפנו לכם את הזמן, זה שווה את זה). על אף השם הקסום, מדובר בקורותיהם של האסירים בבית הכלא באבטחה מירבית ״אוזוולד״, שרק מרפרר רעיונית לארץ הקסומה מספר הילדים האהוב.

הפרקים מתמקדים באגף ״עיר האמרלד״, בו הסוהר מקמנוס מפעיל תכניות שיקום לאסירים כדי שירוויחו חיים מחדש ביום שלאחר השחרור. כל פרק מלווה בקריינות של אסיר אחד – אוגוסטוס היל, שמתאר את מעללי הקבוצות השונות שנוצרו באגף: המוסלמים, הארים, האיטלקים, הלטינים, ואפילו הגיקים והגייז. עם אימג׳ים אפלים ולא מצונזרים של גורלם של אלו שלא שורדים את תכנית השיקום (אלימות, רצח ואפילו אונס) – ׳אוז׳ נותנת מבט לעיתים מצמרר אבל חד כתער על המציאות בבתי הכלא הקשוחים ביותר של ארה״ב.