מה גרם לנו לשקול מחדש את "הדיפלומטית" ואת "קורדרוי" (שתי סדרות שחוץ מזה באמת שאין להם שום דבר במשותף)? למה נדלקנו על "שרברבי הבית הלבן"? ואיך זה שהסיטקום הכי מרענן בישראל הוא בכלל תוכנית לילדים (לכאורה) בכאן חינוכית?
הדיפלומטית
הרשו לנו להכות על חטא. אנחנו רוכשים כבוד רב למבקר המסעדות שלנו, עודד קרמר, גם כשהוא יוצא מתחום הסיקור הרגיל שלו וכותב על טלוויזיה. אבל "הדיפלומטית", הסדרה החדשה והמפתיעה של נטפליקס, הייתה שווה מבט מעמיק יותר מזה שהיא זכתה לו אצלנו בהתחלה. כי "הדיפלומטית", כך כתבה לנו רעות ברנע, בימים כתיקונם כתבת האמנות שלנו, "היא סדרה מעולה. גם מבחינת תסריט, גם מבחינת משחק. אבל היא בעיקר סדרה חשובה לבנות (בסדר, נשים). הדבר הכי חשוב בתסריט של הסדרה הזאת (או לפחות בזה של העונה הראשונה – שמונה פרקים באורך כמעט שעה כל אחד, שזה די הרבה תסריט) הוא שלא מדובר בה ולו פעם אחת נושא הילדים. קייט והאל הם זוג נשוי, בני 40 פלוס (במינימום), ואין להם ילדים. בעצם, קבלו תיקון. אנחנו לא יודעים אם יש להם ילדים. כנראה שאין להם, כי הם לא מדברים עליהם אף פעם. אבל מה שעוד יותר מדהים, הוא זה שהם לא מדברים גם על זה שאין להם ילדים. ליתר דיוק, על זה שאין לה, לקייט, ילדים". וגם יש בה את קרי ראסל, שזה אף פעם לא מזיק.
קורדרוי
במקרה אחר, זה דווקא היה עודד קרמר עצמו שהפנה את תשומת ליבנו המחודשת לסדרה שהוא לא כל כך מצא את עצמו בה – עד לפרק השישי והמופתי שלה. מדובר ב"קורדרוי", פרויקט הטלוויזיה הראשון של הבמאית הדס בן ארויה ("אנשים שהם לא אני"). וגם כאן המניע שלו היה לא רק טלוויזיוני אלא גם חברתי: "הגיבורה, שחזרה מחופשה, מגלה שהמקום שלה נתפס על ידי עובד חדש – שלפחות אם לשפוט לפי המשחק המגושם שלו, נמצא איפשהו על הרצף. יש ויכוח, הרבה רעש, בכי למנהל, כל הדברים הלא מעניינים שהסדרה נתנה בשפע עד אותו הרגע. אלא שאז בבת אחת הכל משתה כשהוא אומר לה תוך כדי ויכוח 'את רק רוצה לשבת כאן כדי שתוכלי לללטף לעובד שלידך בזין'. מה שקורה מאותו הרגע הוא כנראה עשרים הדקות הכי אפרוריות אבל גם הכי מצמררות שנראו בעברית בזמן האחרון. האופן שבו הסדרה מתארת את ההתנהלות של הסביבה הגברית מול הטרדה מינית שכזאת. האופן שבו הם מנסים להקטין את הבחורה, לאיים עליה, ללעוג לה. לקחת אותה כאילו ברצינות אבל בעצם לא לעשות כלום".
שרברבי הבית הלבן
וכעת, לשם שינוי, למשהו מצוין שזיהינו שהוא מצוין כבר על הפרק הראשון. "הדבר הכי מדהים בפרק הראשון של 'השרברבים של הבית הלבן' (להלן, הששה"ה) זה שהכל מבוסס על סיפור אמיתי, ממש כמו שמבטיחה השקופית בהתחלה. כי זה לא איזה סיפור נשכח שמספרים לנו בפעם הראשונה וגורמים לנו להישאר בפה פעור. זאת פרשת ווטרגייט. כתבו על זה ספרים. עשו על זה סרטים. לומדים על זה בשיעורי היסטוריה בתיכון. מה כבר יש לחדש שם? ובכן, כדאי שתשבו כי לוודי הארלסון יש כמה דברים לספר לכם… שלוש דקות לתוך הפרק, אחרי שכבר הספקתם לבדוק לפחות פעם אחת בגוגל אם זה באמת סיפור אמיתי 'כי לא יכול להיות שלא ידעתי את זה' ולאכול את הכובע, ברור שזה עומד להיות אירוע ברמות הזיה אחרות. האנט מתגלה כלאומן וגזען עם אינטליגנציה רגשית של יתוש מת, והוא עוד היחסית נורמלי מבין השניים. לידי הוא שילוב לא הגיוני בין גומז אדמס לפרופסור סנייפ שמעריץ את היטלר וספינת האוויר היינדבורג כי למרות שהם מודלים שליליים 'יש מה ללמוד מהם'. שניהם ביחד מוכיחים שממינוס ומינוס יוצא לפעמים מינוס ממש גדול". ברגע שהגיעה הביקורת הזאת, עוד לפני שרצנו לצפות, הלכנו לויקיפדיה לחפור כל מה שניתן על שני הטיפוסים האלה. הכל נכון. במיוחד הקטע על היטלר.
https://www.youtube.com/watch?v=QuKM2sTTmHg
הצד האפל של פלורידה
"דברים שאפשר ללמוד מהפרק הראשון של פלורידה מן ("הצד האפל של פלורידה", קראו לזה בעברית, ופספסו את הפואנטה בקילומטר): פטיש זה שם כולל לכמה כלי עבודה שכל אחד מהם מיועד למטרה אחרת, שאחת מהן היא בהחלט שבירת רגליים. פלורידה ניראת כמו אקדח או כמו זין – תלוי מאיזה צד מסתכלים. אם אתה לא מגיע לפלורידה, אתה לא יכול לעזוב את פלורידה. דברים שאי אפשר ללמוד מהפרק: מה לעזאזל קורה כאן". אבל בכנות שזה לא כל כך משנה, כי גם כש"הצד האפל של פלורידה" לא הכי מובנת, היא עדיין נורא כיפית. אנחנו בדיוק נכנסים לפאזה יותר קשוחה של הקיץ, ואתם יודעים מה זה אומר: המעלות בחוץ עולות, האינטליגנציה שלכם בפנים יורדת ונוזלת מהאוזן לאט לאט. אתם צריכים בינג' מטומטם וטוב בחיים שלכם. אתם צריכים את "הצד האפל של פלורידה" (אגב, ההסבר הזה, על החום והאינטליגנציה, הוא גם הסבר לא רע למה שקורה לדמויות בסדרה, שם בביצות של פלורידה).
https://www.youtube.com/watch?v=Juyodtul_7s
האחיין שלי בנץ
אז נסיים עם סדרה ישראלית מצוינת? בטח שכן, בטח כשהיא מתהדרת בתקציר הכי טוב בישראל: "הסיטקום מבית כאן חינוכית מספר על יוני, מורה להיסטוריה שחולם להפוך למנהל בית ספר, ולצורך כך חותם עסקה עם השטן במסגרתה הוא מתחייב להעביר את הבן שלו את מבחני הבגרות. אם זה לא מספיק, יש גם ליהוקים מדהימים: המוזיקאי דניאל קורן בתפקיד המורה, כוכב הרשת אורי ורד בתור התלמיד מהגיהנום ומאור כהן בתור שטן טבעוני עם נטיות היפיות. תוסיפו לזה את גיתית פישר כמנהלת בית ספר שהגיעה מהמשטרה, אושרית סרוסי כסגנית מנהלת דברנית ואת אבי גרייניק כשרת מסתורי – וקיבלתם סדרה שעל הנייר היא לילדים ונוער, אבל יש לה קייס טוב גם מול הקהל שכבר מזמן לא מסתובב בחולצת בית ספר… אז יש רעיון מדהים וקאסט כיפי, אבל כל זה יכול לקחת את הסדרה רק חלק מהדרך. הפרק הראשון של העונה השנייה, שעלתה לשידור (וכמובן ליוטיוב) אתמול, הזכיר ש'האחיין שלי בנץ' היא יותר מקונספט מבריק, היא פשוט סדרה מהנה, קלילה ומצחיקה מסוג שלא עושים כאן מספיק". איזה כיף שיש פה דברים כאלה.