סטרו־מי?

אם תשאלו תושב ניו יורק ממוצע מה דעתו על סטרומאה (Stromae), הוא בטח יגיד משהו כמו: "הא? סטרומאה? רגע, מה אתה רוצה ממני, ואיך נכנסת לדירה שלי?". אם תחפשו את שמו באתר של הרולינג סטון או בפיצ'פורק, תקבלו, ובכן, כלום. אבל אם תראו קבוצת צרפתים ברחוב ותשאלו אותם את אותה שאלה, תותקפו בהשתפכות מטורפת: "או מיי גוד, אני כל כך אוהב אותו. הוא כזה מדהים!".

והם לא היחידים. הזמר והיוצר בן ה־29 מבריסל (שמו המקורי הוא פול ואן אבר), שמתאר את הסאונד שלו כתערובת של היפ הופ, דאנס, סלסה ושירי עם צרפתיים, פשוט ענק כרגע. האלבום השני שלו, "Racine Carrée", זכה לאלבום פלטינה שמיני בבלגיה, הגיע למקום הראשון במצעדים בכל רחבי אירופה ונשאר שם במשך שבועות. האלבום מכר מיליון וחצי עותקים רק בצרפת, כולל עותק אחד לנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי – שמספר שהוא מעריץ מוצהר. יכול להיות שהתגובה המדהימה לסטרומאה נובעת מכך שאין אף אחד שדומה לו כרגע במוזיקה הפופולרית. השירים שלו רקידים להפליא, מתפוצצים מאלקטרו ביטים בהירים, בעוד שהנושאים שעליהם הוא בוחר לשיר הם ההפך הגמור. סטרומאה, ששר רק בצרפתית, מתמודד בשיריו עם איידס, סרטן, אבות נוטשים ועוד נושאים שתמצאו לרוב במוזיקת אימו או להבדיל – בקאנטרי. זוהי מוזיקה שקטה, מהורהרת, שאי אפשר שלא לרקוד לצליליה – ולכן יש לה השפעה שעובדת הרבה מעבר לקירות המועדונים. רבים משיריו של סטרומאה מגיעים ארוזים בעולמות בדיוניים, יצירתיים, כמו הסינגל שלו "Tous le mệmes" שמפרק סטריאוטיפים של מגדר ושעבורו יצר האמן האנדרוגני דמות של חצי־גבר חצי־אישה.

האמריקאים הצטרפו למסיבה מאוחר, אבל הם סוף סוף נענו לבאז סביבו: קניה ווסט יצר רמיקס ללהיט שלו "Alors on danse" וסטרומאה מתכונן בימים אלה להופעה הראשונה שלו בניו יורק. פגשנו אותו לשיחה בזמן נסיעה ברכבת, ומצאנו עשר סיבות שישכנעו אתכם שאתם חייבים להכיר אותו:

1. אין נושא שהוא לא מוכן לגעת בו – והוא מצליח לשיר על טרגדיות בלי להישמע כמו בונו. סורי, בונו.

"אני מאמין שחשוב לדבר על הכל ואני רוצה לשיר על כל נושא. מוזיקה היא המקום היחיד שבו אין טאבו. בחיים האמיתיים יש לי הרבה נושאים שהם טאבו, ואני לא יכול לדבר על הכל בקלות, אבל כשאני יוצר מוזיקה אני מאזין למילים שוב ושוב ושוב, ומשנה את הדברים לפעמים כדי שאני לא אשמע סתם כועס ותוקפני".

2. הקליפ המדהים שלו ל־"Formidable", שצולם במצלמה נסתרת ובו הוא כושל ברחובות בריסל כשהוא צועק ומתנהג כמו שיכור, זכה ליותר מ־77 מיליון צפיות ביוטיוב. 77! מיליון!

"אנשים חשבו שאני באמת שיכור ברחוב. כנראה שזה הדאיג אנשים כי עוד לפני שהקליפ יצא אנשים התחילו להגיד: 'ראיתם את סטרומאה? הוא בסדר?'. הופתעתי לראות כמה אנושיות הייתה שם. בזמן הצילומים הרגשתי שאני מוקף ב־33 אחוזים של בורות, 33 אחוזים של מציצנות ו־33 אחוזים של אמפטיה או רצון לעזור. לפני שצילמתי את הקליפ ציפיתי שאנשים ירצו שאהיה שיכור כדי שיהיה על מה לרכל. אבל בסופו של דבר זה לא היה ככה. קיבלתי המון תמיכה".

3. לאובמה יש את האלבום שלו בבית.

"ראש ממשלת בלגיה נתן את האלבום שלי במתנה לברק אובמה, וזה ממש הפתיע אותי. האם אובמה אוהב מוזיקה? אני לא בטוח שיש לו זמן להאזין לזה".

4. הוא חושב ש"אהבה היא כמו טוויטר".

"באופרה כרמן המלחין ז'ורז' ביזה משווה ציפור לאהבה. ברמיקס שלי לקטע מהאופרה אני משווה אהבה לציפור הכחולה של טוויטר. אתה מתאהב רק ל־48 שעות וזה נגמר. אני לא כל כך קיצוני לגבי טוויטר אבל אני חושב שמי שרואה את הרשתות החברתיות בתור ייצוג של העולם האמיתי – מסתכן".

5. הוא שונא להיות סלבריטי.

"אני חושב שאנשים מבינים שאני לא רוצה שיפריעו לי. אנשים מזהים אותי, כן, אבל אף אחד לא מוטרף, אף אחד לא צורח. זה מאוד שקט. אולי בגלל זה אני אוהב את בריסל. זו עיר משעממת ואני גאה בעיר הזאת על כך שהיא משעממת".

6. הוא חושב שאמנות היא בסופו של דבר חרא.

"לפני המוזיקה הייתה רק אמנות, ולמעשה אמנות זה בולשיט. זה כל כך חסר תועלת, לא? כשאתה משווה אמנות להורה, לרופא, לשף, מקצועות קריטיים – אתה רואה שאמנות היא לא ממש חיונית. ההבנה הזאת הייתה שיעור חשוב עבורי".

7. הוא לא באמת מדכא.

"מי שמאזין לאלבום שלי עשוי לחשוב שאני מדוכא או אפילו אובדני. אבל אני לא. מוזיקה היא כמו תרופה. אני מעדיף לדבר על הבעיות שלי. למעשה אלה הבעיות של כולנו, הבעיות האנושיות שלנו, ואני מעדיף להציף אותן ולא להחביא אותן. כולם חושבים שהדרך היחידה לשכוח מהצרות שלך זה ליהנות, אבל מה שאנשים לא מבינים זה שאתה יכול ליהנות גם מדיבור על הבעיות שלך. מלרקוד את הבעיות שלך".

8. הוא מרגיש שהשפה לא חשובה.

"בבלגיה אף אחד לא מבין שירים באנגלית אבל כולם מקשיבים למוזיקה באנגלית. אנחנו יכולים להבין את הרגש, להבין את הגרוב וזה מספיק".

9. הוא מעריץ את ווס אנדרסון (והוא נראה כמי שהיה יכול בקלות להיות דמות באחד מסרטיו.

"אני אוהב את הדרך שבה אנדרסון מראה עד כמה אנחנו אנשים לא מושלמים. אף אחד לא מושלם בסרטים שלו. הצילומים ממש מושלמים וסימטריים, אבל שום דבר בסיפור לא מושלם".

10. הוא מתעצבן שאומרים שהוא קולו של דור.

"אני לא עד כדי כך יומרני. אני יומרני כמובן מעצם זה שאני עומד ושר לפני כל כך הרבה אנשים, אבל לא ככה. אני לא רוצה להיות קול של דור. אני כמעט בן 30 ואני רק שר, זה הכל. לפעמים אתה יכול לטעות ולחשוב שאולי אתה גאון או משהו, וזה מסוכן, כי בעצם אתה בדיוק כמו כל אחד אחר, רק מנסה לספר סיפורים, זה הכל. הפעם קיבלת תשומת לב ותמיכה מאנשים, אבל אולי בפעם הבאה לא יהיה לך חזון שאנשים מבינים או כזה שירצו להקשיב לו".