לטבוע בקרטונים חומים: איך חיים שבוע רק על משלוחים?

בחסות הקורונה, אולי יותר מאי פעם, הפך האוכל למרכיב מרכזי, מפלצתי, בשגרת היום הדלה שלנו. טוב, אולי מעט פחות מאשר בימי קדם. בדברי הימים אני מהמר שתכתב ספרות רבה ומגוונת על הרגלי האכילה של יושבי הכדור בעידן המגיפה, החל מטקסטים אקדמאים ועד מדריכים ואולי אפילו ספרות יפה. רציתי לומר גם שאוכל ובישול ישולבו באופן כזה או אחר בשיטות טיפול שונות, אך בדיקת גוגל קצרה העלתה שזה כבר קורה. נו, חומר נוסף לסילבוס.

מתחילת המגיפה התמסרתי לעבודת המטבח כפי שמעולם לא קרה. מאז ומתמיד הייתי בשלן עם התמכרות קלה עד קשה לעולם הקולינריה, אבל מעולם לא חוויתי תקופה שבה חשבתי על אוכל כמעט בכל רגע אפשרי ביום. כשחושבים על זה, האוכל חלחל גם לחלומותיי בלילה. לעתים בהקשרים שהשתיקה יפה להם.

תהיות קיומיות דוגמת – מה לבשל או מה צריך לקנות? הפכו לענף אולימפי, שסביר שאיני היחיד שהתמכר אליו. כך למשל, בתחילת השבוע כבר הוכן תפריט מובנה לכל אורכו, עם רשימת קניות מתעדכנת ומחשבות על השבוע שלאחריו. ולעתים גם לזה שלאחריו. מה בעצם נותר לנו חוץ מזה? באמת שלא הרבה.

פאד תאי. מעשה ידי להתפאר. צילום: ספי קרופסקי

שגרת הבישול והתכנון הקולינרי שלי הופרה באחרונה בגסות על ידי אנשי סיבוס, חברת ההסעדה הכה מזוהה עם ענף ההיי-טק. בידם הצעה שקשה לסרב לה: ניתן לך לשחק עם האפליקציה שלנו לשבוע, ואתה, אתה תכתוב משהו – מה שבא לך. אז כאן גם טמון הגילוי הנאות, ומפה נשוב לאוכל. אוי, אוכל.

אז לצד השמחה על הבוננזה המצפה לנו – לי ולזוגתי – נחתה במהירות התובנה שהמשמעות היא שלפנינו שבוע נטול בישול. נטול תרפיה. שובר שגרה רציני. אין קארי מעשה ידיי להתפאר, לא אגלגל קובות ואין סיכוי שאחתוך סביצ'ה עם טוויסט ים תיכוני. עלי להתמסר לאפליקציה ולהזמין בהתאם לתקציב שאושר לי – כ-100 שקלים ביום. לא שאני מתלונן חלילה, אין על מה, אבל מה יהא על הבישול? המוח התפוצץ, לא פחות. כל כך הרבה מחשבות.

כאחד שמעולם לא היה קרוב לעולם ההיי-טק, השימוש באפליקציה שהיא חלומו של כל סטארטאפיסט נראתה לי כמו גביע קדוש, אליו אני נחשף לזמן קצוב. לניסוי בלבד. מעולם לא קינאתי ביושבי הקיוביקלים ברמת החייל, אבל לא הייתי מתנגד לעבוד במסגרת שבה ניתן ליהנות מהמבורגרים אימתניים או סשימי לוקוס על בסיס יומי. אבל אז בחרתי לעבוד בתקשורת. שויין.

המטעמים של דדה. מתוך אינסטגרם

את השבוע התחלנו עם הזמנה צנועה מדדה הגיאורגית, כי קראתי מעט לפני כן כתבה על דדה הגיאורגית בטיים אאוט. מה אתם יודעים? הפרסום לעתים עובד. אין שום דבר שחצ'יפורי טוב לא מסוגל לתקן וכך היה גם במקרה הזה. למחרת נותרנו עם מלא שאריות בצקיות וקרייב מעט תמוה לעוף בגריל. כך יצא שהמקום השני שממנו הזמנו היה "רוטיסרי צ'יקן קלאב" משרונה. חישובים רבים שכללו הנחות של האפליקציה ושאר ירקות (בגריל) הצביעו על כך שזו בחירה מושכלת. נכונה. נבונה. האמת היא שגם טעימה.

עכשיו מכיוון שממילא שנינו דור שלישי ויש מגיפה בחוץ החישובים האלה – כמה עולה? מאיפה נזמין? כילו לא מעט מזמננו. יש הקצאה וצריך לעמוד בה, אך ניתן מדי פעם לחסוך למחר. וכאן אפסיק עם הרפרורים לתקופות אפילות בהיסטוריה, אין לנו באמת סיבות להתלונן. בכל הנוגע לאוכל. באשר לתקופה עצמה, ובכן, זה כבר עניין אחר. ואצלנו תמיד מתלוננים.

פוצי מוצי תאילנדי. נדב ודניאל (צילום: יאיר ולר)

מה שהיה, בכל מקרה, הוא קרייב אדיר למטבח התאי, ובערב השלישי הזמנו לראשונה דרך וולט (הפועלת עם סיבוס) מהפופ-אפ המסקרן של כוכבי מאסטר-שף נדב ודניאל (המוכרים גם כבני הזוג "מאמי"). התקציב העודף אפשר לנו, ושמעו משהו, זה היה שיחוק בלתי רגיל. כן ריאליטי או לא, היו אלה מנות לתפארת (תאילנד. והקיבה שלנו). מהטובות ביותר שטעמתי בז'אנר. וטעמתי לא מעט.

לאור הניסוי המוצלח החלטנו להמשיך בשיטה הזו, נגיד שנקרא לה "חסוך היום, בזבז מחר", וכך גם לגלות בדרך מקומות שאלמלא האפליקציה מעולם לא היינו שומעים עליהם. למשל, "דיזייר" – ביסטרו עם שם מלא תשוקה בקרליבך, שחשתי פספוס אדיר שלא הזמנתי ממנו. במקום הלכנו על מטבח פשוט ומנחם: ג'חנון שהגיע אלינו בשבת כל הדרך מרמת גן הרחוקה ("ג'חנון קול", עכשיו תלבישו את זה על שיר הנושא של מכסחי השדים, הנאה מובטחת), וגם אוכל ביתי מתאתא התל אביבית, כי שבוע נטול קובה סלק הוא לא שבוע בכלל. היה בכלל לא רע.

הזמן החל לנשוף בעורפנו וכך גם התקציב שהחל להתדלדל. נותרו ימים ספורים לסוף הניסוי, והמקרר הרגיש לנו ריק מאי פעם. למעט חביתה אחת וסלט, הצלחתי לשמור על ההנחיות שהטלתי על עצמי: לא לבשל דברים מורכבים. להיכנס למטבח בעיקר למטרות חימום במיקרו. זה אולי נשמע לכם עניין של מה בכך, אבל האמינו לי – זה לא בשבילי.

קופיבר עד הבית (צילום: עידית בן עוליאל)

ההזמנה הבאה היתה של מרק ראמן אחד ויחיד (אך מפלצתי בגודלו) מאובן קובן. זו היתה מנה מספקת ומנחמת וכדאית יחסית, שגרמה לכך שבערב השישי נותרנו עם כמות יפה של מעל ל-200 שקלים בחשבון שלנו. כאן החלטנו לקחת את המתווה שגיבשנו לאקסטרים ולשבור את כל הכללים: נכלה כבר עכשיו את כל הסכום שנותר לנו עבור ארוחה מפנקת במיוחד. נטרוף את העולם הזה כאילו אין מחר. כך אמרנו וכך היה: הזמנו משלוח מפואר מהקופי בר של מלכתנו האחת רותי ברודו וסעדנו את לבנו מתוך ידיעה שמחר לא ידמה להיום.

היו שם המבורגרים ביין ופטה כבד ומאפים מרגשים ובעיקר: הפירה האגדי שלא הייתי מתנגד לשחות בו. סיימנו את הכל תוך חצי שעה ונותרנו עם בטן מלאה, פלסטיקים שחורים ותחושה קטנה של ריקנות. מחר צריך לשוב ולבשל. לרכוש מוצרים ולהעמיד סירים. שלושה שקלים מסכנים נותרו בחשבון הסיבוסי שלי. שלושה שקלים שכנראה יישארו בו לעד. בפעם הבאה שאפגוש היי-טקיסט, אספר לו על כל המקומות שלא הזמנתי מהם. לפחות אוכל לחוות דרכו את כל מה שלא מימשתי.