הטבע מתעורר: גם הדברים הקטנים ריגשו בערב ראשון של שגרה
כתבינו האמיצים יצאו אמש לחלק ממוקדי הבילוי העירוניים לבדוק איך זו השגרה ההיא שכולכם מדברים עליה. מסניף הבייקרי בכיכר המדינה שנתקל בנחיל ארבה (אנושי), דרך סמטת השוק בלוינסקי שהתמלאה לאט (אבל בטוח) ועד לפורט סעיד (שכלום לא השתנה בו) ולג'סמינו (גם)
19:30: כיכר המדינה, אבן גבירול ודיזנגוף
סניף הבייקרי המקומי בכיכר המדינה נראה כאילו פשט עליו ארבה. למה אי אפשר עדיין לשבת, שואל לקוח תוך כדי שהוא מלקט את המאפים האחרונים שנותרו במקום, ומקבל את התשובה העייפה "מחר". אבל כבר מותר, הוא מקשה והבאריסטה מביט בו בתוגה. מי בכלל רוצה לחזור לשגרה. החנויות בכיכר כבר סגורות והאווירה באזור מזכירה את העוצר הלילי. מעט מערבה משם באבן גבירול, יושבים אזרחים המומים ואוכלים בהסבה לשולחן, ממצמצים בעיניהם כאילו יצאו מעלטה לאור גדול. אין שמץ של תחושת חגיגה באוויר, בניגוד למה שמנסים להאכיל את הציבור במהדורות החדשות. מוכר בחנות פלאפל מנקה את הדלפק. מה יש לחגוג, הוא אומר, תכף סגר רביעי.
המסעדות המעטות שפזורות לאורך אבן גבירול בין נורדאו לכיכר רבין לא מלאות. יום ראשון בערב, למה שיהיו מלאות. בבראסרי הסגור והנטוש המציאות חוגגת על כולנו. בבייקרי יש את התור הסובייטי הרגיל למבצע 1+1. כדי למצוא מעט חגיגיות יש להמשיך עוד מערבה משם, אל הברים של צפון דיזנגוף. כאן כבר אפשר לפגוש סובאים צוהלים מצטופפים בלי מסכות ומפזרים רסס טיפתי כמנהג המחוסנים. סוף סוף, הנה היא תל אביב המתקמבקת שחיפשנו. קצת אלכוהול, קצת שמחת חיים, קצת ניהליזם בריא והדוניזם אפשרי. איזה כיף שתל אביב, אני אומר להם. נכון, הם עונים, בשביל זה באנו מהרצליה.
20:30: סמטת השוק בלוינסקי, פיצה לילה ובר קליפורניה
כשיצאתי לכיוון שוק לוינסקי נערכתי לפסטיבל של ממש, דמיינתי פסטיבל שוקק של חזרה לחיים. בפועל, אזור השוק היה שקט לגמרי. בתחילת הערב היה ניתן לראות בעיקר התאספויות לא המוניות מדי במסעדות ובברים הקטנים. היו גם לא מעט שהתקשו לשחרר את הארגזים וישבו על הכביש לאורך השוק. המתחם של פיצה לילה ובר קליפורניה היה השוקק ביותר באיזור ואליו התנקז רוב הטראפיק של המבלים.
הלילה הייתה מלאה מוקדם יותר במבלים שריפדו את הקיבה שלהם והתרגשו לאכול פיצה בישיבה. ככל שהשעות עברו הקליפורניה התמלא, בחוץ נפתחו עוד ועוד שולחנות כדי לקבל את כל המבלים שהגיעו בקבוצות לא קטנות ברובם. הערב שהחל כיום ראשון סטנדרטי של החיים בשגרה כבר הפך לערב חמישי. כולם היו קצת בשוק. נותני השירות ובעלי העסקים, ועוד יותר מהם המבלים עצמם שלאט לאט הרשו לעצמם להתנהג כמו פעם. בחורה אחת ניגשה לבקש ממני מצית, וכשנתתי לה אחד היא אמרה בהתרגשות ״זו המצית הראשון שהשאילו לי מאז שהחיים חזרו״.
20:45: מתחם בית הכנסת הגדול והפיי
בפורט סעיד התנהגו אמש כמו שמתנהגים בפורט סעיד. למען האמת, קשה לבדל בין הערב הראשון שבו הותר למסעדות לפעול לבין ערבים קודמים בשבוע שעבר. צפיפות יחסית? צ'ק; ישיבה שאינה תמיד נוחה? צ'ק; רשימת המתנה לשולחן/שרפרף/ספסל? צ'ק, צ'ק, צ'ק. אלה היו המקומות האחרים במתחם בית הכנסת הגדול שבהם באמת הורגשה תחושה מסוימת של חג, סליחה – שגרה: בהולי הסמוך ובמסעדות שנמצאות ליד – התאילנדית, שישקו וסנטה קתרינה. אנשים אוכלים ושותים. לא תמיד פועלים לפי הנהלים הלא תמיד ברורים. מצב סטנדרטי שכזה שלפתע נראה לנו מוזר.
בגינת הפיי הלא רחוקה לא נרשמה צפיפות מיוחדת או תחושת חג, אולי למעט די-ג'יי שהעדיף לדבר קצת יותר מדי ולהפריע למוזיקה. ההיפסטרים הצעירים והעדכניים פעלו לפי הקוד המתבקש מהם: לא להפגין התרגשות יתרה. מבחינתם זה היה בסך הכל עוד ערב לדרינק עם חברים. אין כאן חגיגות, מה אנחנו מהגרים מראשון לציון? כלומר, אנחנו באמת מהגרים מראשון לציון, אבל מתגוררים פה בדירת שותפים כבר שנתיים וחצי. לא הגענו במיוחד רק כי הערב. שיהיה.
21:00: פינת הרצל-רוטשילד ונווה צדק
צומת הרחובות הרצל ורוטשילד הם סוג של ברומטר למצב העיר. ביום פתיחת המסעדות מסתמנת בו תנועה דלילה, דומה לשגרה בתקופה האחרונה. אוטלו, פוקישופ ועראיס מחנה יהודה ריקים. בטאפאצ'ולה המקסיקנית די הרבה אנשים בחוץ, ללא מרחק של שני מטרים בין השולחנות ואפילו לא מטר וחצי. בפנים ריק. בקיוסק של אושרי וירדן העניינים בעצלתיים ורק זוג בודד עומד מול הדלפק.
בואכה שבזי ניכר שיפור. מקום של בשר מלא. בום. השולחנות באוקינאווה בחוץ צפופים ומלאים. שני סניפי אניטה די שוממים. נראה שיש העדפה ברורה למקומות שאפשר ממש לשבת ולבלות בהם, ופחות לקחת וללכת. מסכות נצפות פחות, בעיקר על פני המלצרים (ולפעמים מבלי לכסות את האף). יחסית לחודשים האחרונים יש חשמל באוויר אך הוא מרוסן. שמחה אך לא קרחנה. נקישות סכו"ם וצחוק נשמעים כצלילים זרים לאוזן האנושית, זיכרון עמום מפעם ותקווה לעתיד טוב יותר. בדרך חזרה הביתה רוב המקומות ריקים כמעט, אפילו אמריקה בורגרס. ורק לפני ג'סמינו משתרך התור הרגיל שמזכיר שיש מקומות ששום קורונה לא יכולה להם. תל אביב מרץ 2021, שחר של יום חדש.
השתתפו בהכנת הידיעה: ספי קרופסקי, שרון בן-דוד, ירון טן-ברינק ועומרי פיינשטיין