להיטים בלתי צפויים והרבה כשלונות. הקולנוע ב-2022, תמונת מצב

"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי". הציטוט (החלקי) הזה מתוך "בין שתי ערים" של צ'רלס דיקנס מתאר היטב את השנה האחרונה בקולנוע: אם תשאלו את טום קרוז, זה בהחלט היה הטוב בזמנים. אבל עבור אחרים, למשל פיקסאר וכמה במאים מפורסמים זה היה אביב (וקיץ, וחורף) של ייאוש. אפקט הקורונה עדיין איתנו ושוב אנחנו למדים שקשה לצפות מה יתפוס את הקהל הרחב. מי היה מאמין שהלהיט הכי גדול בשנה האחרונה יהיה סרט המשך ללהיט ישן נושן מ-1986? "אהבה בשחקים: מאווריק" הכניס כמעט מיליארד וחצי דולר, מה שממקם אותו במקום 11 בטבלת הסרטים הכי מכניסים אי פעם. האם גם "אווטאר: דרכם של המים", סרט ההמשך ללהיט מ-2009 (מקום ראשון באותה טבלה) יזכה להצלחה דומה? בסוף השבוע הראשון להקרנתו הוא אמנם הכניס המון כסף, אבל קצת פחות מהתחזיות, אז העניין עדיין לא סגור.

הלהיטים הגדולים האחרים של השנה היו צפויים יותר: גיבורי על, דינוזאורים, מיניונים וגם אלביס אחד. מנגד, אולפנים שהורגלו בהצלחות כבירות חטפו זפטות רציניות. "אדומה אש" של פיקסאר, שזכה לאהבת המבקרים, הכניס רק 20 מיליון דולר בקופות (למול תקציב של 175 מיליון). תרמה לכך ההחלטה הלא ברורה (נטען שזה בגלל האומיקרון) להעלות את הסרט לשירות הסטרימינג דיסני+ במקביל ליציאתו לבתי הקולנוע. "שנות אור", גם הוא של פיקסאר, הכניס יותר כסף, אבל לא מספיק בשביל לכסות את ההשקעה. והכי מביך המקרה של "עולם מוזר" של דיסני – גם ביקורות חלשות וגם כישלון קופתי מהדהד (61 מיליון דולר למול תקציב של 180), והוא אפילו לא זכה במועמדות לגלובוס הזהב בקטגוריית סרט האנימציה.

1. מצב הדרמה

גם סרטים של במאים נחשבים שיועדו לקהל בוגר התרסקו בקופות. "אמסטרדם" של דיוויד או. ראסל, שעלה הרבה יותר ממה שהוא היה צריך לעלות, חטף מהמבקרים ומהקהל גם יחד. זה גם היה המקרה של "מוות על הנילוס" של קנת בראנה, שנראה כמו השקעה הגיונית אחרי ההצלחה הלא הגיונית של "רצח באוריינט אקספרס" (קשה להאמין שהקהל נמנע בגלל החשיפות בנוגע לארמי האמר). אבל הכישלון של "הפייבלמנים" יקיר המבקרים גם מפתיע וגם כואב. סטיבן ספילברג, שב-1993 הפך סרט שואה בשחור לבן ללהיט ענק, לא הצליח לשכנע את הציבור לקנות כרטיסים לסרטו האוטוביוגרפי. "הפייבלמנים" הכניס רק 9 מיליון דולר, פחות אפילו מ"סיפור הפרברים" שלו בשנה שעברה.

2. מצב הקומדיה

"העיר האבודה" עם סנדרה בולוק וצ'נינג טייטום, שתיבלה את ההומור באקשן, היתה הקומדיה הכי מצליחה השנה. הכנסות גלובאליות של 190 מיליון דולר ממקמות אותה במקום 23 בטבלת הסרטים הקופתיים של 2022. הרבה מתחת ממוקם "ג'קאס לנצח" שנחשב להצלחה ביחס לתקציבו הנמוך. אבל קומדיות טובות, במובן של מצחיקות, אחרות נכשלו כישלון חרוץ. אפשר לאבחן ש"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" עם ניקולס קייג' בתפקיד ניקולס קייג' לא הביא קהל כי אנשים כבר לא מעוניינים בניקולס קייג', ואפשר לתלות את הכישלון של הקומדיה הרומנטית "אין גברים כאלה" בהומופוביה או באנטיפתיה לבילי אייכנר, אבל נראה שאנשים מעדיפים לרכוש כרטיסים לסרטים בז'אנרים אחרים, ולראות את הקומדיות בבית.

הקומדיות הרומנטיות הסטרייטות (הדלוחות) "כרטיס לגן עדן" עם ג'וליה רוברטס וג'ורג' קלוני ו"חתונה בהפתעה" עם ג'ניפר לופז ואוון ווילסון, מכרו יותר כרטיסים, אבל לא מספיק בשביל להיחשב ללהיטים של ממש. על בסיס הכנסותיו בארה"ב "כרטיס לגן עדן" היה נרשם ככישלון גמור, אלמלא מצא קהל מחוץ לארה"ב. זה סידר לו כותרות בנוסח "הקומדיה הרומנטית לא מתה". אבל אם זה מה שיש לז'אנר להציע, אולי מוטב שימות וויוולד מחדש.

שתיים מהקומדיות הכי טובות שנוצרו השנה תומכות בנטייה להישאר בבית מעצם כך שיועדו מראש לסטרימינג – "וירד: סיפורו של אל ינקוביק" עלה ב"Roku", ו"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" דווקא רשם הכנסות נאות בשבוע הראשון להקרנתו בבתי הקולנוע. אבל זה גם היה השבוע האחרון להקרנתו, כי נטפליקס העדיפה להורידו מהמסכים במקביל להעלאתו למסך הביתי. ובכלל, הסרט הזה מקודם קודם כל כמותחן בלשי, ורק אחרי כן כקומדיה.

סרט עם חיוך שכן עשה הרבה כסף הוא "סמייל". אבל למרות השם זה בכלל סרט אימה, וזה ז'אנר שדווקא מוציא אנשים מהבית. גם "אין מצב" ו"בלק-פון" עבדו יפה. אפשר היה לחשוב שאחרי תום הסגרים והמגבלות אנשים ישמחו לשחרר ולהשתחרר, אבל נראה שאנשים (צעירים) אוהבים לפחד יחד, יותר משהם אוהבים לצחוק יחד.

3. מצב הנוסטלגיה

בשנה שעברה כתבתי על הפריחה הקצרה של מיוזיקלס. הסרט הבולט בגל שהתנפץ היה "סיפור הפרברים" של ספילברג. השנה מלך הלהיטים לשעבר יצר סרט שכולו נוסטלגיה לקולנוע של פעם. "הפייבלמנים" נפתח עם סצנה בבית קולנוע שם מוקרן "ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל ב. דה-מיל מ-1952, ומסיים בפגישה עם הבמאי המיתולוגי ג'ון פורד. סרטים נוספים השנה מוקדשים לקולנוע של ימים עברו (בארץ הם יצאו ב-2023). "בבילון" של דמיאן שאזל ("לה לה לנד") מלהק את מרגו רובי ובראד פיט לתפקידי כוכבי הקולנוע האילם בהוליווד של שנות העשרים, ובמשך שלוש שעות דחוסות ומתישות הוא בוחן מה קורה לקריירות שלהם עם המעבר לסאונד ב-1927. "אימפריית האור" של סם מנדס ("1917") מספר את סיפורם של העובדים בבית קולנוע גדול בעיירת חוף בריטית ב-1981, שם מתכוננים לפרמיירה של "מרכבות האש". אוליביה קולמן הנפלאה מועמדת לגלובוס הזהב על הופעתה כמנהלת משמרת. בשנה שעברה גם "בלפסט" ו"יד האלוהים" האוטוביוגרפיים נטפו נוסטלגיה לסרטים מילדותם ונעוריהם של הבמאים. קולנוענים תמיד אהבו לעשות סרטים על קולנוע. אבל בעידן הנוכחי נראה שההצטברות של סרטים על הקולנוע הקדם ממוחשב – בין אם נאיבי, אומנותי או גדול מהחיים – היא תגובה ליקומים המארווליים חסרי הנשמה של היום.

4. סרטי "Me Too" עולים מדרגה

מאז "פצצה" ו"עוזרת אישית" ב-2019 הלכו והתרבו סרטי Me Too. השנה הצטרפו לגל "הנערה הכי בת-מזל בעולם" עם מילה קוניס, ושני סרטים נוספים שמביאים אותו לסוג של שיא. "מילה שלה" מגולל את סיפורן של צמד העיתונאיות של הניו יורק טיימס שב-2017 חשפו את מעלליו של הרווי וויינסטין בכתבת תחקיר שהזניקה את העידן. הסרט בבימויה של מריה שרדר זכה לשבחי הביקורת אך כשל בקופות. נראה שהקהל הפוטנציאלי חש שקיבל מספיק מהסיפור הזה בעיתונות (לשם השוואה, ב-2015, "ספוטלייט", ששחזר חשיפה עיתונאית מתחילת שנות האלפיים, הכניס פי עשר).

מנגד, "טאר המנצחת", שיגיע לישראל בפברואר, לוקח את הנושא לשלב חדש. סרטו המהולל של טוד פילד מספר על המנצחת הראשונה של תזמורת ברלין (קייט בלנשט בהופעה מסמררת שקרוב לוודאי תפיל לחיקה את האוסקר השלישי שלה), המנצלת את מעמדה כדי לנצל נגניות צעירות. תרבות הביטול מועלית על המוקד בסרט ערמומי, שמפתל ומסבך את כל הטענות והתובנות.

5. שנה טובה לקולנוע הישראלי

בעוד הקולנוע ההוליוודי לא היה במיטבו השנה, בקולנוע הישראלי אפשר לדבר על שנת שיא מבחינת כמות הסרטים הטובים. חלקם הצליחו בקופות, אחרים פחות, אבל היה מגוון והיתה איכות והיתה בגרות. "סינמה סבאיא" של אורית פוקס ו"קריוקי" של משה רוזנטל כבשו את הלב, ו"הנה אנחנו" של ניר ברגמן ו"בתולים" של מאור זגורי פצעו אותו. "בחורים טובים" של ארז תדמור ו"עולה לראש" של ערוץ הכיבוד בידרו כהוגן, "עקרה" של מרדכי ורדי ו"כל מה שאני יכולה" של שירי נבו פרידנטל טיפלו בצורה מעמיקה ומרתקת בנושא של ניצול מיני, "אזרח מודאג" של עידן חגואל ו"ליידי עמר" של יגאל זקס חידדו את העיסוק בתמות חברתיות באופנים לא צפויים, ו"איפה אנה פרנק" של ארי פולמן הפעים מכל בחינה אומנותית והומנית. ואפילו לא הזכרתי את התיעודיים המעולים ואת זוכי פרסי אופיר שעדיין לא יצאו למסכים. שיהיו לנו עוד שנים כאלה.