"סיפורה של שפחה" עונה 2 פרקים 1-2: מה לעזאזל?

חוויית הצפייה ב"סיפורה של שפחה" מרגישה פרדוקסלית לפעמים. מצד אחד, זה אחד הדברים הכי מדכאים ומטרגטים שיש לטלוויזיה להציע. מצד שני, היא עשויה כל כך טוב שמפתה לראות עוד פרק ועוד פרק. את שלושת הפרקים הראשונים של העונה הקודמת בלעתי בישיבה אחת. כשבן הזוג שלי נכנס הביתה הוא ראה אותי מקופלת על הספה, נרתעת ממגע ו/או אור שמש, לא לגמרי תקשורתית. בקיצור, עם הכניסה לעונה השנייה אני מבקשת להזהיר: צפו במתינות. סדרה שמעוררת כל כך הרבה רגש צריך לראות במנות קטנות, בצפייה שבועית או לפחות בהפרש של שנת לילה בין פרק לפרק. זה לא בריא לראות כל כך הרבה זוועות ברצף, ובשלב מסוים זה אפילו מנתק רגשית מהסיפור. אם לשפוט לפי שני הפרקים הראשונים של העונה החדשה – "שפחה" לא מיתנה את כמות הזוועות פר-דקה. אנחנו אולי כבר לא המומות מהמתרחש כמו בראשית העונה הראשונה, אבל תחושת מחנק תוקפת מיד כשגווני האדום והלבן המוכרים מופיעים על המסך.

>> "סיפורה של שפחה": המדריך שיעשה לכם סדר

העונה מתחילה בדיוק איפה שהסתיימה קודמתה: ג'ון/של-פרד נעולה במכונית נוסעת, בדרך להיענש על סירובה לסקול למוות את ג'נין. למעשה, כל השפחות נלקחו מבתיהן ברכב דומה והובלו למגרש ספורט נטוש, מלא שוטרים וכלבים. עיני הגיבורה אומרות הכל עוד לפני שאנו רואים בעצמנו שורה של חבלי תלייה. "אבל רגע, זה לא יכול להיות", אומרת כל צופה מנוסה. "עשרות נשים פוריות מוצאות להורג? בגלעד?!". ואכן, כשהדרגש מתחת לרגלי הנידונות למוות נפתח הן מבינות שנחתו רק כמה סנטימטרים מתחתיו. ומי מופיעה מקצהו השני של המגרש? ערב טוב קהל נכבד, הדודה לידיה שלכם מיד! היא מתקדמת לעבר הגרדום, מדקלמת פסוקים בצדקנות ובפאתוס אופייניים. כמו כל נבל מבית בונד או דיסני, גם הדודה היא פרפורמרית מוכשרת עם חיבה יתרה לספקטקל, גימיקים ודרמה. לא יפתיע אותי אם לפני ההקמה של גלעד היה לה סלוט קבוע בווגאס. "אלוהים יקר, ברצינות?", נשמעת לראשונה העונה הקריינות בקולה של ג'ון. "What the Actual Fuck?".

הולי פאק. "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

מובן שלידיה לא תסתפק במתיחות ושיגועים. העונש הסמלי הבא הרבה יותר כואב – בגשם השוטף נדרשות השפחות לאחוז ביד ישרה אבן, בלי לזוז. "אתן לא זוכרות איך זה היה קודם?" שואלת לידיה את השפחות המעונות. "יש יותר מסוג אחד של חופש. יש חופש ל- וחופש מ-". לפני המהפכה כל אישה יכולה הייתה לבחור מה לעשות, מי להיות. היום מישהו מחליט הכל בשבילן וזהו. מרגיע, לא? הרי כשעושים כל כך הרבה בחירות חייבים לטעות לפעמים, ובגלעד לטעויות יש מחיר כבד מאוד. קחו למשל את ג'ון. לא זו עם האבן והשמלה האדומה, אלא ג'ון אוסבורן פזורת השיער, שבחצאית קצרה ועקבים מכינה את בתה האנה לבית הספר.

פלאשבק לימים המוזרים לפני השלמת המהפכה, כשהיה צריך לקבל אישור בכתב מהבעל כדי לקנות גלולות למניעת הריון, אבל הקולגה במשרד עוד יכול לקרוא לספר שאתם עובדים עליו יחד "סקסי". בעצם, הימים שבהם קולגה היה מישהו שיושב לידך במשרד ולא אסירה עם מדים תואמים לשלך. ובכל זאת, לג'ון ולוק יש מספיק תקווה בעתיד כדי לשקול בחיוב לידת ילד נוסף. לא זאת ההחלטה השגויה שג'ון עשתה באותו בוקר, אלא ההחלטה הטבעית, עבורנו, לתת לילדה שלה תרופה להורדת חום לפני בית הספר.

עוד כתבות מעניינות:
"סיפורה של שפחה": כל מה שצריך לדעת
12 דברים שלא ידעתם על "סיפורה של שפחה"
אליזבת' מוס מספרת למה היה לה קל לשחק ב"סיפורה של שפחה"

כשהידיעה על דבר הריונה של ג'ון העכשווית מגיעה אל הדודה, היא נשלפת מהשורה ונשלחת מיד לאכול ולהתייבש. ג'ון בוחנת גבולות ומסרבת לאכול, לידיה שולפת מיד את המניפולציות המשובחות ביותר שלה, מאשימה את ג'ון שהפקירה את חברותיה, שבניגוד אליה אין להן חסינות-הריון. שלא לדבר על ג'נין המסכנה, שנשלחה למושבות במקום למות מהר בלינץ' ידידותי, "מוקפת בחברות". קשה לדעת אם לידיה באמת מאמינה בכל זה – אנחנו כבר יודעים שיש לה מידה של חיבה אמהית לשפחות ולג'נין לפרט, אבל כשהיא מגלה על ההריון היא חוטפת התקף רגשות תמוה שחציו בכי וחצי צחוק מרושע. לכו תבינו מוח של סדיסטית.

המושבות הן הג'וקר של האיומים בדרך כלל, אבל ג'ון שומרת על פוקר פייס. לידיה צריכה להראות לה משהו מוחשי יותר כדי להפחיד אותה, למשל את של-ווייט, שפחה בהריון מתקדם הכלואה במעין סימולקרה של חדר – מיטה, כיסא נדנדה, שטיח, שלשלאות כבדות. זה מה שקורה לאישה פוריה שמעדיפה למות מאשר ללדת עובר חי. ג'ון משתכנעת ומתחילה לאכול. היא לא מפסיקה גם כשלחדר נכנסות שאר השפחות, שמועמדות מולה בשורות ישרות, צופות בה לוגמת מהמרק החם. היא לא מפסיקה גם כששל-רוברט מקבלת ראשונה את העונש שיקבלו כולן, חוץ מג'ון – זרועה נקשרת אל הכיריים הדולקים שבמטבח. צרחות אימה ממלאות את החדר וג'ון, בגבה למטבח, מובילה עוד כף מלאה לפה, בעיניים מתות.

מטבחי הגיהנום. "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

בחיים הטרום-גלעדיים מגלה ג'ון מה קורה לילדה שמגיעה לבית הספר עם חום – היא נשלחת מיד הביתה, ואם ההורים לא עונים לטלפון – היא נשלחת לחדר המיון. כדי לשחרר את בתה מבית החולים ג'ון צריכה לעבור תחקור פאסיב-אגרסיבי במיוחד מרופאה, שמתעקשת לקרוא לה בשם משפחתו של בן זוגה גם אחרי שהיא מתקנת אותה שוב ושוב. המסר ברור – אם עובדת היא אם לא כשירה, אם אנוכית שמרמה את בית הספר ופוגעת בבת שלה כדי לא להחמיץ ימי עבודה. שלא לדבר על נשים נשואות שלא מחליפות שם משפחה. עוד לפני שהיא מגלה שבאותו הזמן בדיוק קבוצה של עשרות צלפים מסתערת על בית הנבחרים ועל הבית הלבן, ג'ון מתחילה להפנים שמאוחר מדי. היא ושכמותה כבר הפסידו.

גם לג'ון שבגלעד מחכה מפגש לא נעים עם רופא, הפעם במסגרת בדיקה גיניקולוגית לצד המפקד ואשתו. בחדר המחולק לשניים רואים המפקד ואשתו את מה שעתיד להפוך לעובר "שלהם", בעוד של-פרד מוסתרת מאחורי מסך, שלא תטמא את הרגע עם התזכורת לכך שהיא יותר מרחם עם רגליים. אבל ג'ון לא בלתי נראית, לא לגמרי. כשהרופא עוזב את החדר, הוא נפרד ממנה בשמה האמיתי. רגע אחר כך היא מוצאת מפתח בנעל וממהרת להימלט בעזרתו מהחלל הבהיר והמואר למסדרון ארוך וחשוך.

בסוף המסדרון מחכה משאית מלאה, כמה הולם, ב"גושי בשר" – סחורה בצורה הכללית של משהו שהיה חי פעם. במחסן ריק אי שם מחכה לה ניק. מישהו יבוא לקחת אותך, הוא אומר ומבקש שתחליף בגדים ותסתפר. היא עושה קצת יותר מזה – שורפת את בגדי השפחה וקורעת מאוזנה את התגית שמסמנת אותה ככזו, עם מספריים. הדם כבר לא מזיז לה, העיקר שהיא שוב חופשיה. בערך. היא עדיין לא עזבה את גבולות גלעד, מה גם שרק לפני כמה דקות היא חשבה לעצמה ש"גלעד הוא לא מקום, הוא נמצא בתוכנו, כמו הזין של המפקד, כמו סרטן".

ספיקינג אוף נשים שבחרו בעצמן ושילמו ביוקר, הפרק השני בעונה מפגיש אותנו מחדש עם אמילי, AKA רורי גילמור/של-גלן. אחרי שגנבה מכונית ודרסה שוטר בעונה הקודמת, היא הוכרזה כ"לא-אישה" (כשמו של הפרק) ונשלחה לעבודות פרך במושבות. בספר אין אינדיקציה של ממש לכך שהמושבות קיימות ועולה האפשרות שזה לא יותר ממשהו שאומרים כדי להפחיד את הנשים. זאת ועוד, השמועה מספרת שחוץ מפינוי פסולת רעילה יש גם עבודות כפייה עדינות יותר, כמו קטיף פירות וכותנה. אמילי קיבלה את הסוג הרעיל, אולי אפילו רדיואקטיבי. הפועלות צריכות למלא עשרה שקים ביום כדי לאכול וננזפות על ידי המפקדת, שפניה מכוסות במעין מסכת אב"כ, אם הן חורגות מילימטר מהכללים. אמילי נראית כאילו הזדקנה בעשור תוך כמה חודשים, אבל עדיין יש לה תקווה ונכונות להקרבה עצמית – בשעות הלילה היא עוברת ממיטה למיטה ומטפלת באסירות האחרות עם מעט התרופות והציוד שיש לה.

לראשונה אנו זוכים לראות את אמילי בחייה הקודמים כמרצה באוניברסיטה. היא לא מהססת להעמיד במקום תלמיד שמסגביר לחברתו לספסל הלימודים, וגם לא להשתמש בתמונה של המשפחה שלה – בת הזוג סילביה ובנן אוליבר – כרקע בפלאפון. כשהבוס מבשר לה שלא תלמד קורסים בשנה הבאה היא מתרעמת ומסרבת לוותר. הבוס עצמו כבר ויתר – הוא העלים את התמונות של בן זוגו מהמשרד ("חשבתי שרבתם", "באמת רבנו. הוא קרא לי משת"פ"). זמן קצר לאחר מכן הבוס נמצא תלוי בחצר בית הספר. אמילי מנסה לנצל את האזרחות הקנדית של בת זוגה כדי להימלט, אבל במשטר החדש הנישואים שלה כבר לא תקפים והיא נשארת מאחור כשאוליבר וסילביה עולים למטוס. רק חסר שנגלה שהתלמיד המסגביר גויס לצבא הגלעדי במסלול ייעודי לקצונה והתמונה תהיה שלמה.

"סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

בינתיים, באיזה חור אי שם, ג'ון הנמלטת מחכה שהעניינים יירגעו קצת ותוכל לעזוב את המדינה. בינתיים היא משוטטת במקלט הזמני שלה ומגלה שהבניין הנטוש הוא למעשה מערכת הבוסטון גלוב. במקום התרחש טבח של ממש אחרי שכותרת שער סירבה להסתיר או להצדיק את האלימות הקשה שבה נקנתה גלעד. נעל נשית אחת ליד שולחן באופן ספייס, בין תמונות משפחתיות ו-DVD של "חברים". השנייה זרוקה ליד קיר מעוטר בסימני ירי ובכתם גדול של דם קרוש. ג'ון נשברת, מרשה לעצמה להתאבל על המולדת שלה, על החיים שנלקחו ממנה, דרך הטרגדיה במערכת העיתון. ואולי הטרגדיה היא שלה והיה עדיף כבר למות מהר, מוקפת חברים?

כשניק מגיע לבקר ומעדכן אותה שהעזיבה את גלעד עלולה לקחת שבועות ויותר, היא חווה רכבת הרים שלמה של רגשות – היא מתמקחת ומתעקשת, צועקת שחייבים לקחת את האנה ולנסוע לגבול תכף ומיד, מכריחה את ניק לתת לה את המפתחות, נכנסת למכונית ומבינה שאין לה ברירה. לא באמת. היא חוזרת פנימה ומשחררת את כל הזעם בשיטה האהובה והמוכרת – מייק-אפ סקס. הרבה ממנו, עד שהפרטנר כבר מתנשף ומכריז שהוא לא מסוגל יותר. "תנסה", היא מתעקשת. רק אחרי עזיבתו היא מצליחה להפוך את הבית הזמני שלה למאיים פחות – היא מקימה אנדרטה ואפילו מתפללת לעילוי נשמות המתים. כן, מסתבר שאחרי כל הדברים שעשו לה בשמו, ג'ון לא איבדה את האמונה באלוהים או את הצורך הפסיכולוגי להאמין שיש נוכחות רחומה ואדיבה כלשהי בשמיים.

ג'נין! "סיפורה של שפחה"

הדרך של אמילי להתמודד עם המצב קצת שונה. למושבה מגיעה פועלת חדשה בבגדים כחולים, המדים הרשמיים של נשות המפקדים. גברת אוקונור (מריסה טומיי) היא היחידה מסוגה באזור, והאחרות מסרבות לקבל אותה או אפילו לתת לה לישון לצידן. רק אמילי מוכנה לדבר איתה, מלמדת אותה איך להגן על הידיים מפציעות ואפילו נותנת לה קצת אנטיביוטיקה. גברת אוקונור נפתחת אליה וחושפת שנענשה על שהתאהבה ובגדה בבעלה: "הוא היה כל כך עסוק עם השפחה שהוא אפילו לא שם לב". מה קרה לו? "לא יודעת. הוא בטח קודם". אך מה שנדמה בתחילה כמעשה טוב בסביבה קשוחה מתגלה בהמשך כהרעלה מכוונת, מהסוג שיהרוג את הגברת במשך שעות ובייסורים קשים. יש דברים, כדברי התוכחה של אמילי לאישה הגוססת, שאין עליהם מחילה. הגברת תמות עוד באותו הלילה, ללא חברים סביבה, כשהנשים האחרות, בהן ג'נין שמגיעה בסוף הפרק, יגוועו לאט וביחד משלל מחלות. אז מי נענשה ולמי נעשה חסד, בעצם?

כמה קטנות 

1. במערכת הבוסטון גלוב ג'ון מוצאת מדבקות של הרד-סוקס, קבוצת הבייסבול הבוסטונית האהובה. אותה הקבוצה שהמגרש הביתי שלה הוא פנוויי פארק, האצטדיון הנטוש המשמש את דודה לידיה בהוצאה המזויפת להורג. ככל שהסדרה מתרחקת מעלילת הספר, היא מרשה לעצמה להיות יותר ספציפית לזמן ולמקום ולהזכיר שהכל קורה קרוב לבית (של הקהל האמריקאי).

2. ג'ון מעבירה את הזמן במקלט שלה בצפייה בפרק מהעונה הרביעית של חברים, "ההוא עם הרחם של פיבי", ספציפית בסצנה הזו:

היא מפסיקה את הפרק לפני שמוניקה מתחילה לצעוק "שבע!". אחרי שקרעת את הצורה למאהב שלך עד שהוא כמעט התעלף, כנראה שזיופים טלוויזיוניים זה לא כל כך מרגש.

3. אם הבוס של אמילי באוניברסיטה, דן, נראה לכם מוכר, זה כנראה מסרטים כמו "פארגו" ו"המייסד", או מתפקידו כאח של דרו קארי. קוראים לו ג'ון קרול לינץ' ובשנה שעברה הוא הפך גם לבמאי, בסרט הביכורים המרשים למדי "לאקי".

← "סיפורה של שפחה", החל מה-26.4, ימי חמישי בבוקר ב-HOT VOD וב-22:00 ב-HOT HBO

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד