סיפורים הם זכרונות שנשכחו

פעם אחת הלכתי לרופא ברומא. זה היה אחרי ששתי נשים צועניות כייסו אותי, שזו לא הסיבה שהלכתי לרופא, אבל זו כן הסיבה שאיחרתי – הן כייסו ממני את הדבר היחיד שהיה לי בכיס המעיל, מפה של רומא, והימים ימי הפרה־סמארטפונים, בלי גוגל ובלי ג׳י.פי.אס ובלי להתקשר לרופא ולשאול אותו, איפה אתה גר? וכל זה קרה,

ביום כה שמשי ושמח ואופטימי שלא נזהרתי מספיק – ישבתי בויה קפוצ׳יני, שתיתי קפוצ׳ינו, בעוד ארבעה נזירים קפוצ׳ינים עוברים אותי – רגעים כאלה יכולים להעביר אותי על דעתי מרוב אושר, למרות שיותר ממה שיש כאן מקריות מופלאה יש כאן טמבל שלא חשב עד הסוף איפה הוא נמצא: אחרי הכל, הרחוב קיבל את שמו בגלל המנזר, אז למה שנזירים קפוצ׳ינים לא יסתובבו ברחוב שבו נמצא המנזר שלהם, והקפה הרי גם הוא קרוי על שמם – אבל בכל זאת,

יש משהו ברגע הזה שבו המוזיקה הקוסמית של העולם עושה נעים במוח, ולרגע אתה מחייך, מרים את עיניך לשמיים ומודה שלפעמים החיים יפים וכמובן – כמובן! – שזה גם בדיוק הרגע שבו תדרוך על קקי של כלב, ואכן לא שמתי לב לשתי הצועניות, אם ובתה, שהתקרבו אלי. האם נגעה בי – כבר רגע מעורר חשד, כי באירופה אנשים בקושי נוגעים בך אחרי עשר שנות היכרות, בוודאי לא כאשר הם זרים ברחוב – אבל היא נגעה בכף ידי, בתנועה שהיתה גם תקיפה אבל גם נשית. כך היא עשתה זאת:

התחילה בחיוך, ומיד התקרבה, ומיד נגיעה קלה בכף ידי, ומיד אחר כך אחיזה בוטחת אך לא אלימה, אחיזה שיותר מבטיחה מאשר מאיימת, וכל זה לקח בדיוק שניה וחצי, כך שפתאום הרגשתי שאיכשהו הסכמתי למגע הזה למרות שאף אחד לא שאל אותי, מה שיותר רמז על כמה הייתי בודד מאשר על כמה שהאשה היתה מקצועית, או שזה בדיוק מה שעשה אותה כזו מקצועית: הבטחון המוחלט בבדידותו של כל גבר שהולך לבד ברחוב.

ותוך כדי שהיא אוחזת בידי היא שואלת אם ארצה שתקרא לי בכף היד, ותוך כדי שאני אומר ״לא״ וחושב לעצמי, הן הולכות לכייס אותי? ותוך כדי שהבת לפתע קרובה אלי מאוד ואז לפתע כבר לא, אני חושב: מה יש עלי ששווה משהו? הארנק עמוק בתיק, המצלמה נשארה במלון –

ואז האשה עזבה את ידי וחייכה אלי ואמרה משהו באיטלקית, ותוך שניה היא ובתה נעלמו בפינת הרחוב, ועד שהספקתי למשש את כל כיסי ולהבין שהן כייסו אותי מהמפה הקטנה והמקופלת של רומא, והרגשתי כמו מלך העולם כי לא יצאתי פראייר  –

וגם טיפה התגעגעתי למגעה של האשה, שהיה חטוף כל כך אבל בגלל זה גם אינטימי כל כך –
לא אני, האמת, אלא כף ידי היא זו שהתגעגעה, ואם חוקי הטבע היו מרשים לה היתה מתנתקת ממני ורצה אחרי האשה שתיגע בה שוב –

אבל אז הבנתי שאין לי מושג איך להגיע לביתו של הרופא, ולכן איחרתי בחצי שעה. וכשהגעתי כבר היו כולם ישובים לשולחן גדול, שותים ואוכלים ומדברים בקול רם. התנצלתי על האיחור וכולם – אבל כולם! – נפנפו בידיהם בתנועה מבטלת, וישבתי לאכול איתם, והרופא, שהיה גינקולוג רומאי חובב ספרות שהתחתן עם ישראלית שהכרתי, ואירח אותי כי הייתי אמור להיות ״סופר צעיר ומבטיח מארץ הקודש״, מזג לי יין והעמיס לי על הצלחת מיני גבינות ומאפים, ושאל אותי איך אני מוצא את רומא, וסיפרתי לו על האשה הצוענית ובתה,

והוא הנהן,

ואז התכופף אלי ואמר בלחש: ״אל תספר לאף אחד, אבל לפעמים אני הולך במיוחד לויה קפוצ׳יני ומסתובב שם עד שאני רואה אותה, ונותן לה לכייס אותי.״
״אתה מכיר אותה?!״ שאלתי.
״איך שהיא נוגעת לך ביד,״ אמר, ״זה אלוהי.״
לא ידעתי מה לומר. מצד אחד זה נראה לי גס, להחליף חוויות אינטימיות על מגעה של כייסת. ומצד שני הייתי מאושר שמישהו אחר חווה את זה גם הוא, שלא חלמתי את זה, ואני לא עד כדי כך סוטה – לא, האשה היתה הזו היתה אמנית גדולה של מגע רגעי. אבל אז הרופא שתה עד הסוף את היין בכוסו ואמר, או! הבשר מוכן! ומישהי הגיעה מהמטבח עם סיר ענק ובו תבשיל מהביל, והוא שכח משיחתנו לחלוטין ואני הנחתי שגם אני אשכח, גם את השיחה וגם את האשה, עם הזמן. אבל זה לא קרה.