סיפור קפקאי

בכל תקופת מבחנים היה מרגיש שמלצר הזקן כי האוניברסיטה הופכת לעיר רפאים. הוא לא הבין איך כולם הופכים בין רגע לכה עסוקים, ואיך אפשר לחיות כל היום בריצה מהכיתה לספרים או מהאולם למאמרים. והנה יום אחד, שנים אחרי שסיים את תאריו הרבים, בעודו יושב תחת אותו עץ דקל גבוה שליד בניין משפטים, הגיע אליו לפתע סטודנט למדעים מדויקים. "אני עייף", התלונן הסטודנט. "אין לי חיים. אני מרגיש שאני כלוא בתוך משוואות וסיכומים". שמלצר חייך, הסתכל על הפיזיקאי לעתיד, וכשהחל לשאת דבריו, ראה כי כבר התגודדו סביבו יותר ויותר אנשים. כולם התקרבו, כולם היו קשובים ורק אחד דאג להוציא עט ולכתוב את הדברים:

בשנות ה-80 הייתה לי תקופה קצרה בין שני התארים. אח, שנות ה-80. שנות ה-80 היו שנים של תמימות דעים. אלו היו שנים בהן טלפון היה רק טלפון,  שנים בהן בגדים צבעוניים לא תואמים נחשבו ל"אין", שנים בהן המילה "אין" הייתה "אין", שנים של מוזיקת עולם שמחברת בין אנשים, של דיסקוטקים, של כדורגל טוב, של חיים טובים, של אריק איינשטיין ושל ספי ריבלין. אולם, נראה כי דבר אחד לא השתנה משחר ההיסטוריה ועד הימים האלו – תחושות הסטודנטים כשמגיעה תקופת המבחנים, או בכלל היחס לכל תקופה של עומס בחיים. גם אני הייתי סטודנט, הרבה שנים, אך דווקא בתקופת ההפסקה בין התארים יצא לי להיתקל באין-ספור סוגים שונים של אנשים, ואין-ספור גישות לאותה תקופת בהלה המונית – אך גישה אחת הותירה בי חותם לכל החיים. קוראים לה: "משל שלמצר והאריה", והיא הלמה בי בעת שהייה לא-רציונאלית בגן-החיות במקום הולדתי, גיא-אוני.

בגן-החיות הייתי נעמד באופן קבוע מול הכלוב של האריות. הייתי מביט באריה, והוא היה מביט בי. הייתי מביט בו דרך הסורגים, והוא היה מביט בי דרך בדיוק אותם הברזלים. שעות על גבי שעות הבטנו אחד בשני, עד שיום אחד חשבתי לעצמי: האם אריה שנולד בכלוב מסתכל עליי כאילו אני זה שכלוא בפנים? אולי הכל שאלה של נקודת מבט או של כיצד אתה רוצה לראות את הדברים? ואולי באמת אנחנו אלה שכלואים? ברור שפיזית לנו יש יותר מרחבים, ולאריה בכלוב יש רק כמה מטרים רבועים, אבל מנטאלית הוא חופשי – ואנחנו? לנו יש מבחנים.

בכל תקופה בחיים אנחנו נוטים לכלוא את עצמנו, ולעיתים גם לזרוק את המפתחות הרחק מעבר לסורגים. אנחנו נוטים למנוע מעצמנו הנאות, שמא נתמכר לתחושת החופש ולא נרצה לעולם לחזור לאותו עיסוק משמים. אנחנו נוטים לבחור לעצמינו משטר רודני, כזה שלא היה מבייש משטרי עבר אפלים, ואנו מדכאים כל ניסיון שלנו למרוד, אפילו אם זה גובל באמצעים בלתי קונבנציונאליים כמו לפתע לקום ולשטוף כלים. "אז מה עושים?" שאל אותו סטודנט למדעים מדויקים, בציפייה שאגיד לו את ה"יוריקה" שתוביל להמצאה המעבירה במהירות את תקופת המבחנים. "חיים", עניתי במילה אחת, ובשתי מילים: "אלה החיים". תמיד יהיה משהו שמפריע: פעם אלו המבחנים, פעם סמינריון שצריך להגיש, פעם עבודה ולחץ לעמוד בזמנים, וום אחד גם משפחה וילדים. כעת זה הזמן להחליט – האם נכלא את עצמנו, או שדווקא נלמד לשלב בין כל העיסוקים?

ואני יודע מה אתם חושבים, אמר שמלצר לסובבים הרבים. אדם כלוא בתוך עצמו? אדם הוא גם הסוהר וגם האסיר? כן, זה נשמע כמו סיפור קפקאי, ויותר מזה, כמו שילוב בין כמה סיפורים. שילוב בין ה"משפט", שבו אדם נאשם על לא עוול בכפו, והדבר היחיד שהוא רוצה זה לחזור להיות חופשי, ובין המוטיב החוזר בסיפוריו, בו אדם מרגיש שהוא נעול בתוך משהו, בלי יכולת לצאת. הוא נעול מבפנים, ומרוב לחץ הוא לא עושה את הדבר הכי הגיוני – לבדוק אם הדלת הסגורה באמת נעולה, או שפשוט צריך לסובב את הידית. כן, חבר'ה, לפעמים אנחנו רק חושבים שהדברים נעולים.

כל מי שישב באותו יום על הדשא הירוק הבטיח לשמלצר כי הוא ינסה לשנות את גישתו, ויחזור אחרי המבחנים לספר. כולם חזרו – ובלי יוצא מן הכלל, הודו לזקן. "אז למה קוראים לך שמלצר? זה שם המשפחה שלך? ולמה הזקן?" ניסו לברר עוד אודותיו, אחרי שהתחברו. "אתם הרי יודעים, שלכל שאלה יש תשובה", צחקק שמלצר על הניסיון הכושל, "ולכל תשובה יש זמן שמתאים בשבילה. ושוב אסיים בטיפ קטן: אם אתם משווים תשובות אחרי המבחן, וכולם מסכימים על תשובה מסוימת ואתם סימנתם אחת אחרת, אל דאגה – תמיד קיים הסיכוי שכולם טועים ודווקא ידכם היא זאת שעל העליונה".