תפסיקו להעלות סלפיז עם אנשים מסכנים. זה לא עוזר להם

לפני כמה ימים לכדה את תשומת לבי בפיד תמונת סלפי של בחור צעיר וחייכן לצד דר רחוב, חייכן גם הוא. התמונה לוותה בפוסט מרגש: 'תכירו את X, הוא דר רחוב, תעזרו לו', ובהמשך סיפור חייו הקודר של דר הרחוב. המחווה אמנם מרגשת אך לא יכולתי שלא לחוש התכווצות קלה בבטן לאורו של הפורמט החדש – הסלפ -צדיקות – שהפך עניין שבשגרה ברחבי הרשתות החברתיות. הפורמט מורכב ממצלם/מת צדיק/ה ולצדה מסכן אלמוני אחד שזוכה בחשיפה. זה יכול להיות ניצול/ה שואה מתחת לקו העוני, נכה שזקוק/ה לתרומה, בעל עסק בקשיים וכו'. כולם צריכים את היד המושטת והמודעות למצבם. כולם נזקקים. אבל הסלפי? קצת מיותר.

אמנם הכוונה טובה – עזרה לזולת. אבל הפורמט, הסלפי, הוא מבע של נרקסיזם קיצוני שהוליד עידן הרשתות. זה לוכד את הסיטואציה האנושית המרגשת של עזרה לזולת בפילטר עכור – טשטוש הגבול בין המושא, הנזקק, למושא המצלם, צדיק הסלפי, שבפריים אחד הפך את הנזקק לחוסה בצלו בעל כורחו ולמכונת לייקים. שניהם הופכים שותפי גורל ב־Share אחד, בפריים אחד. המלייקקים ששים כמובן לתמוך בהאדרת מפרסם הפוסט, מעטים תורמים לנזקק במציאות.

כיום מי שמחזיק בטלפון נייד הוא מתווך ישיר של המציאות. זה כוח גדול ששימוש נכון בו יכול להרבות טוב. מי שבשוליים זקוק ליד מושטת – לחמלה, להכרה, לאהבה. כמתווכי מציאות הפכנו את עצמנו גם לאלוהים הקטנים של אותה מציאות מפולטרת. הנה אני משדר לכם מציאות כואבת בסלפי חייכן. אני במרכז, והנה היא כאן לידי, מאחוריי. מציאות שבה אני חייב להיות בפריים.

אבל אם כבר לעזור, פנו את הבמה כולה. ותרו על הסלפי. מי שנזקק ורגיל להידחק לשוליים צריך אותה יותר. את כולה. בלי הפרצוף המחייך שלכם לצידו. כמו שאמרו אבותינו – צדיקים מלאכתם נעשית בסתר, וגם אם לא בסתר, ודאי לא באמצעות תמונות סלפי.