בלי לצעוק "קאט": סצינות בטלוויזיה שצולמו בטייק אחד בלבד

וואן שוט, לונג טייק, וואן טייק, Oner – לא משנה איך נקרא לזה, כנראה שכבר יצא לכם לראות יצירה או שתיים שעשו את זה. אנחנו מדברים על סצנה, סיקוונס או אפילו פרק או סרט שלם שצולם ברצף אחד, או לפחות נותן את התחושה שזה מה שקרה. זה יכול להימשך 10 דקות או שעתיים, לכלול קאטים נסתרים שהקלו על העריכה והצילום או שלא. כך או כך, מדובר בטריק מסובך להפקה שתמיד מעניין לשאול איך הוא נוצר, ואם עושים את זה כמו שצריך – יכולים לצאת מזה דברים מופלאים. השבוע קיבלנו סצינה ארוכה במיוחד ב"יורשים" שאמנם לא נערכה כוואן טייק אבל חלק גדול ממנה כן צולם ככזאת, בשביל לייצר על הסט את האינטנסיביות שהפורמט הזה נוטה לייצר, אבל זה כבר תקופה לא קצרה שהטלוויזיה מלאה בדוגמאות מובהקות יותר.

בקולנוע, כבר ב-1948 אלפרד היצ'קוק הציג את "חבל", מותחן שצולם כדי ליצור תחושה של סרט באורך מלא שכולו שוט אחד רציף, על אף שטכנולוגיית הפילם של התקופה איפשרה לצלם רק כעשר דקות רצופות בכל פעם. בתכלס, הסרט חיבר 11 שוטים ארוכים כאלה בעזרת קאטים סמויים (כלומר, הרגעים האלה שבהם המצלמה מתמקדת לרגע במשטח דומם כדי להתרחק שוב בשוט חדש). המעבר לצילום דיגיטלי הקל על היצירה של סצנות ארוכות להדהים או סרטי "לונג טייק" רציפים לחלוטין, כמו "ויקטוריה" או "תיבה רוסית", או כאלה שמנסים ליצור את האשליה הזו בעזרת רצף של סצנות המצולמות בשוט אחד, ארוך ומורכב, כמו "1917" ו"בירדמן".

בשנים האחרונות הטריק הזה נעשה יותר ויותר נפוץ גם על המסך הקטן, בין אם מדובר בפרקים מלאים שכולם בשוט רציף (אמיתי או מזויף) או פשוט בסצנות ארוכות מהמקובל, שמשתמשות בכלי הזה כדי ליצור רגע רגשי או יצירתי יוצא דופן. גם צופה לא ממש מיומן שלא יבחין בצילום המסובך או בהיעדרם של קאטים יכול לזהות את הרגעים האלה כמיוחדים ולחוות את העומס, הלחץ או ההתרגשות של הדמויות יחד איתן, בזמן אמת. מעבר לצורך האמנותי, יש כאן גם דרך לסמן לקהל שהוא צופה ביצירה שהיא לא "טלוויזיה רגילה" – יותר יקרה, יותר מושקעת, אולי אפילו "כמו-קולנועית". בקיצור, דרך טובה לעשות רושם.

דוגמה יפה לשימוש בסצנה ארוכה ורציפה כדי ליצור "רגע" חד פעמי אפשר למצוא בעונה האחרונה של הסדרה "ג'יין הבתולה". אחרי שהוענה הרביעית הסתיים בקליף-האנגר דרמטי במיוחד, סצנה רציפה של שבע דקות מאפשרת לגיבורה לשטוח את רגשותיה במונולוג רב רבדים על הגילוי המטלטל. התוצאה חורגת לגמרי מהשפה הסטנדרטית של הסדרה, מה שמקל על העיכול של הטוויסט המופרך – אם כבר משהו תמוה לגמרי קרה, לפחות ניתן לחרא לפגוע במאוורר ונבהיר עד כמה המצב חמור מאי פעם. גם ב"דברים מוזרים" השתמשו בסצנת לונג טייק כדי להתמודד עם סיטואציה כאוטית ומבלבלת – במקרה זה פשיטה על סוכנים וחיילים על בית משפחת באיירס – וב"דרדוויל" יצרו שוט רציף של 11 דקות כדי ליצור סצנת אקשן בלתי נשכחת.

כשמדברים על טלוויזיה שמנסה למתוך את גבולות המדיום, אחת הדוגמאות המתבקשות מהשנים האחרונות היא "בלש אמיתי" מבית HBO. הפרק הרביעי של עונתה הראשונה של סדרת האנתולוגיה מסתיים בבום עם סצנת פלאשבק מורכבת במיוחד באורך שש דקות. מדובר באתגר היסטרי – הסצנה מפוצצת באקשן אלים במיוחד עם שלל שחקנים, מעבר מפנים לחוץ ובחזרה תנועה מתמדת (כולל טיפוס על גדר) ובשלב מסוים אפילו יש שם מסוק. הבמאי, קארי ג'וג'י פוקונאגה, הסביר: "רציתי שהקהל ירגיש את הלחץ יחד עם הדמויות, את תחושת הסכנה. (…) אחד הדברים הקשים בקו העלילה של 1995 הוא שאנחנו רואים במקביל את הדמויות ב-2012 ואנחנו יודעים שאף אחד לא מת. אז השאלה הייתה – איך יוצרים במצב כזה תחושה של אימה ומתח?".

בסדרה הלא-מוערכת-דיה "ילדותי" לקחו את הרעיון לכיוון שונה לחלוטין והשתמשו בו כדי להשיג מטרה הפוכה – לא לתפוס התרחשות מאיימת בזמן אמת, אלא כתחליף למונטאז' שדוחס לתוך סצנה אחת תהליך שינוי ארוך בחייה של אישה צעירה. הסצנה לא ארוכה במיוחד – היא נמשכת רק קצת פחות משתי דקות – אבל במהלכן סט הצילומים משתנה מספר פעמים, השחקנית מחליפה בגדים שוב ושוב והדמות בונה לעצמה מציאות חדשה לגמרי, מייאוש והתמכרות למה שנראה כמו חיים נעימים ובריאים הרבה יותר. את כל זה הסדרה עושה בלי קאטים סודיים או אפקטים ממוחשבים, כפי שאפשר לראות בסרטון שחשף את ההפקה המסובכת מאחורי הקלעים:

גם ב"פילדלפיה זורחת" עשו שימוש בטריק הזה, הפעם כדי לשלב את אווירת המתח והכאוס עם קומדיה. הסיקוונס נמשך עשר דקות ומלווה את צ'ארלי בשלל מלאכות מוזרות שהוא נדרש לבצע בבר כדי לאפשר לו להמשיך לפעול ולתפקד. האתגר העיקרי כאן הוא העובדה ש"פילדלפיה זורחת", כמקובל בסיטקומים, לא מצולמת בלוקיישן אחד אלא באולפנים – הבר, השירותים והסמטה האחורית בסדרה נמצאים כולם בלוקיישנים שונים – אבל צריכים להתחבר איכשהו בראש שלנו למקומות שאפשר לעבור ביניהם בקלות.

אם סצנה אחת לא מספיקה לכם, כמובן שהיו גם סדרות שניסו למתוח את האתגר על פני פרק שלם. במובן מסוים זה עוד סוג של "פרק גימיק" ברוחם של פרקי מחזמר או קרוסאוברים, אבל כשמדובר במשימה כל כך מסובכת חייבת להיות שם הצדקה נוספת, אז כנראה שלא תמצאו פרק כזה שממש מפשל. הסיטקום "משתגעים מאהבה" נכנס לדברי הימים של הטלוויזיה עם הפרק "השיחה", שבמשך 22 דקות לא חותך לרגע מזוג הגיבורים, בשיחה מצחיקה, מעניינת ונוגעת ללב על החיים ובעיקר על ההורות לבתם הקטנה. האתגר הטכני במקה הנ"ל לא מאוד דרמטי והסצנה צולמה פעמיים בלבד, כך שהעוצמה נובעת מהכתיבה החכמה והמשחק הפנומנלי.

ב"מי מתגורר בבית היל" יצרו פרק דמוי-טייק-רציף מחמישה שוטים רצופים שחוברו באלגנטיות יחד, כשהאתגר העיקרי הוא העובדה שהפרק מתקיים בשני צירי זמן מקבילים. יוצר הסדרה מייק פלנגן סיפר בהרחבה בטוויטר שלו על תהליך ההפקה וחשף שהפרק היה חלק מהפיץ' המקורי לסדרה עבור נטפליקס. כדי לאפשר את יצירתו, סט הצילום נבנה מראש כך שיוכל לאפשר את הצילום בשני הלוקיישנים השונים בלי קאטים. כאמור, וואן טייקים כאלה הם דרך מצוינת להעביר לקהל תחושות של סכנה, לחץ ואימה. אם בדרך כלל סדרות יכולות להקל על הצופים במעבר בין כמה עלילות שונות, בפרקים כאלה לאף אחד, מאחורי או לפני המצלמה, אין לאן לברוח. זה בדיוק מה שקורה בפרק eps3.4_runtime-error.r00 של "מר רובוט". הפרק עושה משהו דומה לפלאשבק הארוך של "בלש אמיתי" – וואן טייק "מזויף" עם עלילת אקשן מסובכת הכוללת מעבר בין לוקיישנים, ניצבים ושינויי תאורה – רק הפעם באורך 45 דקות.

אבל בשביל להעמיד את הדמויות בסיטואציה מלחיצה ודרמטית לא חייבים קאסט שחקנים ענק או פעלולים מתוחכמים – "הדוב" עשתה את זה ממש לא מזמן כשתיארה בשוט רציף יום מסויט במיוחד במטבח של מסעדה. בהתחשב באופי העבודה במטבחים זה רעיון לגמרי מתבקש, בטח בסדרה שהקונפליקט ההמרכזי בה הוא הניסיון להכניס קצת שפיות לעולם שכולו כאוס ועצבים. הפרק הייחודי היה הפרק הלפני-אחרון של העונה, כך שהחשיבות העלילתית שלו דרמטית – זה בעצם "הסוף המזויף", הרגע שבו נראה שהכל אבוד ואין כבר דרך לחזור למסלול.