האיש שעשה את "החבר'ה הטובים" לא אוהב סרטי קומיקס. תתמודדו

עבור לא מעט חובבי קולנוע, מרטין סקורסזה הוא הסמכות העליונה לכל ענייני המסך, מרטין סקורסזה – אביהן של יצירות מופת מ"נהג מונית" (1976) ועד "החבר'ה הטובים" (1990) ועוד לא מעט הברקות לפניהם, ביניהם ואחריהם. ההשפעה של סקורסזה זלגה גם מחוץ לז'אנרים בהם עסק לרוב (הרבה סרטי גנגסטרים, אבל לא רק) – כך, למשל, "ג'וקר" של טוד פיליפס מ-2019 הוא סוג של וריאציה על הנושאים של "נהג מונית" וגם "מלך הקומדיה"  (1982), כאשר מהראשון הוא שואל בעיקר את האווירה הניו יורקית העכורה ומהשני ממש קווי עלילה משמעותיים (וגם את רוברט דה נירו, רק הפעם בצד השני של האקדח).

עם זאת, בשנים האחרונות סקורסזה צבר לו גם לא מעט אויבים כאשר נשאל בראיון למגזין הקולנוע הבריטי Empire "האם אי פעם ראית סרטי מארוול?". התשובה שלו הייתה שלילית, בלשון המעטה. "אני לא רואה אותם", אמר סקורסזה, "ניסיתי, אבל זה לא קולנוע. בכנות, עשויים היטב ככל שיהיו, עם שחקנים שעושים כמיטב יכולתם בהתאם לנסיבות, הם מזכירים לי יותר פארק שעשועים. זה לא קולנוע של בני אדם שמנסים להעביר חוויות רגשיות ופסיכולוגיות לבן אדם אחר". שמעתם את זה? אלו היו עשרות, אם לא מאות אלפי לבבות של חובבי-מארוול-וקולנוע-קלאסי-כאחד (ויש לא מעט חפיפה בין השניים) שנשברו לרסיסים.

אבל למה אנחנו חוזרים לויכוח הותיק (במונחי זמן אינטרנט) הזה? בגלל מאמר אנטי-סקורסזה במיוחד, שפרסם שון איגר באתר The Critic בו הוא מסקר את הפילמוגרפיה של מרטין סקורסזה – ועורר לא פחות תגובות נזעמות בעצמו.  על "רחובות זועמים" (1973) איגן אמר שהסרט "מבוים בחוסר טעם", לקלאסיקה "נהג מונית" הוא קרא "חסרת מומנטום ומסר" ול-"ניו יורק, ניו יורק" (1977) הוא העניק את התואר "אופרת סבון". איגן גם אומר שיש דמיון רב בין הסרט "קזינו" משנת 1995 לסרט "האירי" משנת 2019 כולל בקאסט השחקנים (ראיתם מה זה?! מי היה מאמין שאותו במאי יעדיף לעבוד עם שחקנים שהסתדר איתם בעבר!) ושבסרט האחרון הוא פשוט "נשאר באותו החדר והזיז את הרהיטים".

איגן מסור מאוד לפרובוקציה: בפעם היחידה במאמר בה הוא מחמיא לסקורסזה, הוא מעליב באותה נשימה את "הסנדק" כשאומר ש"החבר'ה הטובים" התעלה עליו בהרבה. אבל אחרי קטילה מתודית של הפילמוגרפיה, הוא מקנח בטיעון "סקורסזה יצא נגד היקום הקולנועי של מארוול, וקרא לו 'סנסציוני וריקני'. למעשה, מחשבה ורציונליזם הם הכוח המניע של כל הסרטים האלו. ב'קפטן אמריקה: מלחמתה אזרחים', הנטייה של גיבורי העל לקחת את החוק בידיים נמצא תחת חקירה מעמיקה… סוליפסיזם שכזה מראה שמי שהיה ההתגלמות של 'הוליווד החדשה' הפך למיושן וממסדי". המאמר גורר לא מעט תגובות, בהן אחת של הבמאי גיירמו דל טורו, שמיהר להגן על שמו הטוב של סקורסזה בשרשור טוויטר ארוך – ועל הדרך גם כנראה הביא למאמר של איגן את רוב הקוראים שלו, אבל זה כבר עניין אחר.

אבל האם באמת סקורסזה עד כדי כך קטל את סרטי מארוול? התשובה מורכבת. האמירה המקורית שלו עוררה מהומה לא רק בקרב המעריצים הנאמנים של מארוול, אלא גם, באופן חריג, בקרב הכוכבים והבמאים המשתתפים באותם סרטים, בהם סמואל ל. ג'קסון, טום הולנד וג'יימס גאן. נדמה שרק קווין סמית', הנציג האוריגינלי של תרבות הגיקים באנדרגראונד של הוליווד, לא התרגש ואמר ש"אנשים לא צריכים להיות מופתעים שזאת דעתו", בטח שכבר חודש לאחר הראיון ההוא לאמפייר, הבמאי המהולל פרסם מאמר הבהרה בניו יורק טיימס.

"חלק מהאנשים תפסו את התשובה שלי כעלבון, או כראיה לעוינות כלפי מארוול מצדי. אם מישהו בוחר לפרש כך את דבריי, אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי למנוע את זה", הוא כתב. סקורסזה הסביר בטקסט שעם התבגרותו כאדם וכיוצר הוא פיתח טעם מסוים והגדרות מסויימות למה זה קולנוע, והסרטים האלו פשוט לא לטעמו. הוא מוסיף ואומר שאם הוא היה צעיר יותר הוא כנראה היה יותר מתחבר לסרטים מהסוג הזה ואולי אף היה רוצה ליצור אחד כזה, ואפילו מקנח בהשוואה מחמיאה להיצ'קוק: "גם היצ'קוק היה סוג של לונה פארק, שכל סרט שלו היה אירוע בפני עצמו".

אז מה עוד אפשר לבקש ממנו? וחוץ מזה, הרי החשיבות של סקורסזה כבמאי לא אומרת שכל מה שהוא אומר זה קדוש (וגם סקורסזה עצמו בבירור לא חושב ככה על עצמו), אז למה שאנשים שנהנים מה-MCU כל כך ידאגו מהדיעה של במאי קולנוע בן 79? אולי בגלל שהבמאי הזה בעצמו פעל במשך רוב הקריירה שלו בז'אנר סרטי הפשע, שגם הוא היה מצד אחד פופולרי מאוד ומצד שני היה צריך להילחם על מקומו כ"קולנוע רציני".

הז'אנר עבר מסע ארוך מאוד מאז סרט הפשע הראשון ("היד השחורה" מ-1906), דרך עיצוב החוקים של הז'אנר בשנות ה-30 וה-40 עם סרטים כמו "אויב הציבור" ו"פני צלקת" (המקורי, משנת 1932), שם הגנגסטר מוצג כפטפטן, אלים וחסר מוסר – בין היתר בגלל חוקים מחמירים שאסרו להציג פושעים בצורה חיובית (אגב, במקביל לקוד חמור שהוחל גם על חבורות קומיקס), קנוניזציה כקולנוע איכות בשנות ה-70, עם יצירות מופת כמו "הסנדק" ולבסוף שבירת המוסכמות הכבדות של אותם סרטי פשע רציניים לפוסט-מודרניזם האלים, הסוחף והכיפי של קוונטין טרנטינו ב"כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה". אם כיום, לאחר שהשלים את הסיבוב הזה אפשר לומר שהז'אנר "התייצב" ומשתמש בכל הכלים שאגר לאורך ההיסטוריה שלו – אז סרטי הקומיקס וגיבורי העל עוד רחוקים מהשלב הסופי שלהם.

רק לאחרונה, אחרי יותר מחמישים שנה של כשלונות, מארוול הצליחו להכתיב את החוקים לסרטי גיבורי העל ויצרו מודל מצליח באופן חסר תקדים שכולם מנסים לחקות. וכאשר איגן טוען ש"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" מכריח את הצופה לשאול שאלות קשות, הוא מתעלם בנחת מן העובדה שבסוף הסרט ההוא, הכל מתגלה כמזימה של נבל אחד שסכסך בין גיבורי העל, מה שהופך את כל השאלות הקשות למיותרות, בדיעבד, ומבסס שוב את חוק היסוד של הז'אנר: טובים ורעים. הוא בטח לא מציין סרט קומיקס מורכב יותר כמו "ג'וקר" – כי אז לא הייתה לו ברירה אלא לצייר קו גנטי ישיר לסקורסזה.

בסופו של דבר שני הצדדים צודקים. סקורסזה יכול לא לאהוב סרטי גיבורי-על ולהגיד שבשבילו הם פארק שעשועים (שזה לא דבר רע, אבל זכותו לא לרצות ללכת ללונה פארק). גם איגן צודק כשהוא אומר שיש סרטי גיבורי על מורכבים, הוא פשוט לא בוחר את הדוגמאות הנכונות. ומי שהכי צודק, כרגיל, הוא קווין סמית', שתהה בתדהמה: "אתם שואלים את האיש שיצר את 'החבר'ה הטובים' ואת 'נהג מונית' מה הוא חושב על ספיידרמן, מה אתם חושבים שהוא יענה לכם?". אתם כבר מעריצים את הפרנצ'ייז הכי מצליח בעולם. למה אתם צריכים לקבל אישור גם ממרטין פאקינג סקורסזה?