הבינג' המושלם: הסיטקום ששילבה בין כל מה שמצחיק לכל מה שעצוב

העשור הראשון של המאה ה-21 שינה לחלוטין את עולם הטלוויזיה, ואחת הדוגמאות הבולטות לזה היא הטרנספורמציה שעבר ז'אנר הסיטקום. אחרי תור זהב נוצץ בניינטיז עם "חברים", "סיינפלד", פרייז'ר", "נני", שלל סיטקומים משפחתיים דביקים יותר או פחות וגם "משפחת סימפסון" ו"סאות' פארק", לשנות האלפיים היו תוכניות אחרות לגמרי. מובילת השינוי הזה הייתה "המשרד", שנפטרה מהצחוקים המוקלטים לטובת הומור מבוכה ושפה כמו-דוקומנטרית, אבל אפשר לציין גם את "איך פגשתי את אמא", "מלקולם באמצע", "רוק 30", "תרגיע", "משפחה בהפרעה" ובהמשך "קומיוניטי" ו"מחלקת גנים ונוף" כסדרות שעזרו להמציא מחדש את הצורה שבה אנחנו רואים קומדיה בטלוויזיה.

"סקראבס" לא פעם נשכחת בליינאפ הזה, למרות שזכתה להצלחה בזמן אמת ושודרה כמעט עשור שלם – בין 2001 ל-2010. יכול להיות שהעונות המאוחרות והחלשות יותר – ובמיוחד עונת הסיום הידועה לשמצה, ובצדק – פשוט הרסו לה את המומנטום. לכבוד עלייתה המבורך של הסדרה בספרייה הישראלית של דיסני+, זה זמן מצוין להפנות זרקור לסדרה שבדיעבד הייתה פורצת דרך וחדשנית לא פחות מכל הנ"ל, ואפילו עברה בכבוד מסוים את מבחן הזמן.

העלילה של "סקראבס" הייתה פשוטה למדי – קבוצה של רופאים צעירים מגיעה לבית חולים ומנסה לתפקד ולשמור על אופטימיות בסביבה קשה וכאוטית. הבחירה בבית חולים כמוקד ההתרחשות העיקרי כמעט וחייבה שילוב של קומדיה ודרמה, ומידה מסוימת של חיבור למציאות, וכבר מהפרק הראשון "סקראבס" הבהירה שלפנינו סדרה הרבה יותר ריאליסטית ומלנכולית מהמקובל בז'אנר, לפחות באותה תקופה. "סקראבס" לא התעלמה מהצדדים המכוערים, המצלקים או המתסכלים בשגרת חייהם של צוותי הרפואה – הדמויות עבדו קשה, עשו טעויות, זעמו על המערכת, איבדו מטופלים וגם חוו משברים אישיים דרמטיים.

באחד הפרקים הקשים בסדרה התרחשה טרגדיה מהסוג שאנחנו רגילים לקבל בסדרות כמו "האנטומיה של גריי" או "האוס" – מטופלת שאיבריה נתרמו התגלתה בדיעבד כחולת כלבת, מה שמוביל למותם של שני מטופלים שעברו השתלה. בפרק אחר מטופלת מבוגרת ואהובה על הצוות מצאה את מותה בבית החולים שבוע בלבד אחרי ששוחררה מאשפוז ארוך – לאחר שנחשפה לזיהום בבית החולים עצמו. הריאליזם של "סקראבס" לא הסתכם בשימוש במקרים רפואיים אמיתיים ומדויקים או אפילו בתיאור החלקים הבעייתיים של מערכת הבריאות האמריקאית, אלא גם לאותנטיות הרגשית שהסדרה הציעה. אף מערכת יחסים זוגית לא הייתה מושלמת וההחלטות שביצעו הדמויות היו, לא פעם, תוצאה של הנסיבות יותר מאשר "ההחלטה הנכונה".

כל זה לא אומר, חלילה, ש"סקראבס" הייתה פצצת דיכאון. רוב הזמן הטון והגישה היו קלילים, אפילו מטופשים. הסדרה סופרה לנו דרך עיניו של ג'יי.די (זאק בראף), רופא צעיר עם נטייה לחלומות בהקיץ ופנטזיות משוגעות, שמוצגות לפנינו במלוא הדרן, מקרב ריקודים בין מחלקות לסצנת קונג פו מושקעת ועד לראשים נמסים. בית החולים "הלב הקדוש" מלכתחילה לא היה מקום נורמלי במיוחד – בכל זאת, הצוות הקים Airband באחד הפרקים – אבל השטותיות של ג'יי.די הפכו אותו לאפילו יותר מטורלל.

עוד ייחוד של "סקראבס" ביחס לתקופה ולמוסכמות הז'אנר הייתה הצורה שבה היא צולמה ונערכה. קודם כל, היא לא צולמה מול קהל ולא שולבו בה צחוקים מוקלטים. בשונה מרוב הסיטקומים באותה תקופה, היא אפילו לא צולמה באולפן טלוויזיה סטנדרטי עם מספר מצלמות במקביל, אלא במבנה שהיה בעבר בית חולים אמיתי. המבנה הפך לסט הצילומים של הסדרה כולה – בית החולים, הדירות של הדמויות וגם הבר שבו הן מבלות. את העובדה שסקראבס לא נראית כמו סיטקום "סטנדרטי" אפשר לייחס לעובדה שהסדרה צולמה במצלמה אחת בלבד, כמו שמקובל לצלם קולנוע. חופש התנועה של צילום במצלמה אחת ולא בכמה במקביל איפשר צילום מושקע ואימרסיבי יותר, וגם הקל על הוספת אפקטים מיוחדים כשהפנטזיה של ג'יי.די הצריכה כאלה.

כל ההבדלים האלה בין סיטקומים קלאסיים ל"סקראבס" והסיטקומים מהסוג החדש התנקזו לפרק "חיי בארבע מצלמות", פארודיה אוהבת שזיגזגה בין המציאות העגומה לבין הפנטזיה של ג'יי.די על חיים פשוטים יותר בסיטקום שבו הכל תמיד מסתיים יפה ושלם. בחיים האמיתיים ד"ר קלסו נאלץ לפטר עובד בבית החולים מטעמי תקציב, בעוד ג'יי.די מטפל בתסריטאי מפורסם שעבד בסדרה "חופשי על הבר", שמאובחן עם סרטן ריאות. בסיטקום הפנטזיה, המשבר התקציבי נפטר בעזרת תחרות כישרונות עם פרס כספי, והאבחנה הקטלנית של המטופל בכלל הייתה של מטופל אחר עם שם דומה, "ולמי אכפת ממנו, הוא אנטישמי".

רוב הזמן הסדרה הצליחה לשמור על האיזון העדין בין שני הטונים הכל כך שונים שלה. כשזה לא קרה קיבלנו את הרגעים הכי חלשים בסדרה, למשל עלילות איומות כמו "ג'יי.די מתעלף בכל פעם שהוא מחרבן". בכלל, "סקראבס" עבדה הכי פחות כשהיא חזרה על טעויות של סיטקומים אחרים – נניח כשנפלה לפתרונות קלים ומהירים כדי לפתור בעיות ארוכות, או כשהחזירה שוב ושוב את ג'יי.די ואליוט זה לזרועות זו.

עם זאת, העונה השמינית שלה סיפקה כמה מפרקי הסיום המושלמים ביותר שנראו בטלוויזיה האמריקאית, כולל פתרון יפה לבעיית אליוט וג'יי.די. כמו כל הרגעים הטובים שלה, גם בסיום היא הצליחה לשלב היטב בין המוח ללב, בין כתיבה חכמה ומציאותית לרצון של כולנו לראות את הדמויות שאהבנו מקבלות סוף טוב. אה, וכן. אחר כך הייתה גם עונה תשיעית ואיומה שנוצרה רק כי בגלל לחצים של הרשת, אבל בחייאת, פשוט תתעלמו ממנה.

כל העונות של סקראבס זמינות בדיסני+