אלוהים, נצור את מלכת הכיתה: על הדור החדש של פרודיות האימה

נדמה שחומר הגלם העיקרי שממנו עשויה הסדרה החדשה של רשת פוקס, Scream Queens, הוא הייפ, ואכן, היא יצרה התעניינות מסיבית בקרב הקהל והעיתונות האמריקאיים. עומדים מאחוריה יוצר פופולרי (ריאן מרפי, שעשה את "גלי" ואת "אימה אמריקאית") ושחקניות קולנוע מוכרות בתפקידים הראשיים (אמה רוברטס, ג'יימי לי קרטיס ואביגיל ברסלין), יש בה הופעות אורח של מוזיקאים צעירים ולוהטים (אריאנה גרנדה וניק ג'ונאס), והעיקר – היא שייכת לז'אנר שכבר הוכיח את יעילותו: פרודיה על סרטי אימה.

היוצרים של "סקרים קווינז" כלל לא מנסים להסתיר את הטקסטים התרבותיים שהם מרפררים אליהם. הרחיק ללכת אחד מיוצרי הסדרה, ברד פלצ'וק (שעבד עם מרפי גם על הסדרות הקודמות שלו), שאמר בריאיון שמטרתם היא להחזיר אלמנטים מהימים המוקדמים יותר בתולדות בז'אנר, כאשר דמויות בסרטי אימה היו תמימות ולא ידעו לצפות את המלכודות שטמנו להם. כלומר, לחזור לימים לפני שסדרת סרטי "צעקה" הפכה את הז'אנר על פיו, הפכה את הדמויות למודעות למסורת של הז'אנר ולחוקיות שלו ובכך ציידה אותו בכלים ששיקפו טוב יותר את הדור החדש של הצופים בסרטי האימה.

אם בעשורים הקודמים היו סרטי האימה אלגוריות ביקורתיות על התרבות האמריקאית ועל השיטה הכלכלית, הגלגול המחודש שלהם העביר מסרים אחרים שלא פנו למציאות אלא עסקו באובססיביות בפירוק ובנייה מחדש של הז'אנר עצמו והתאימו לדור שנות ה־90 האירוני והמודע לעצמו. בכך הפך ז'אנר האימה התבניתי מטבעו לממלכת הרפלקסיביות בקולנוע.

אבל "סקרים קווינז" לא באמת מצליחה לחמוק ממלכודת המודעות העצמית. היא מנסה להשיב את התמימות הראשונית של הדור שלא הכיר את חוקי הז'אנר, אבל היא עושה זאת בעלילה המתרחשת בשנת 2015 , ולכן הרעיון הזה, גם אם כוונותיו טובות, נכשל מראש. הניסיון לקרוץ לאותה תקופה (למשל, בציטוט ויזואלי ברור מאוד ל"פסיכו" בפרק הבכורה) הופך לבליל רפרנסים רדודים, שבמקרה הטוב ממחזרים יצירות אחרות ובמקרה הרע מפספסים לחלוטין הזדמנויות לחדש או להגיד משהו חכם על הז'אנר (או בכלל). עם זאת, אפשר למצוא בה מאפיין אחר של הטלוויזיה והקולנוע האמריקאיים שראוי לדיון מחודש – דמות הנערה העשירה והמרושעת.

העיקר זה ההיררכיה

אם מוציאים מן הכלל את "קלולס" – שבו הנערה העשירה דווקא נלחמת בסטריאוטיפ השטחי ומנסה, כנגד כל הסיכויים, להיות אדם טוב יותר – דמות הנערה העשירה בטלוויזיה ובקולנוע האמריקאיים היא בעלת תכונות אופי שליליות כמעט קבועות: היא קטנונית, מתנשאת, מרושעת כלפי חבריה הקרובים ובוודאי כלפי כל מי שנמצא שמחוץ למעגל החברתי שלה (שזה הרוב) ומנהלת ביד רמה ממלכה שבה רק בעלות אמצעים הכלכליים ומראה המצודד מתקבלות לחצר. שאר הנתינים נאלצים לחיות בצלה ותחת איום מתמיד.

אפשר לציין את "אחת שיודעת" כטקסט המכונן של הז'אנר ששכלל את כל מה שבא לפניו, כיוון ששם הנערה העשירה לא הייתה דמות משנית שלרוב מתגלה בסוף בשיא עליבותה, אלא ארכיטיפ נכסף שיש לשאוף אליו בכל מחיר. הצבת העלילה בסביבה של בית ספר תיכון או קולג' יוקרתי מאפשרת לנערה העשירה ליהנות באופן מוחלט מהפריבילגיות שמעמדה הסוציו־אקונומי והמראה החיצוני מעניקים לה, לפני שתצא לחיים האמיתיים ואלה יתחילו להישחק בתוך העולם הפטריארכלי התחרותי. שם כבר יש להצטייד בעוד כמה תכונות וגם באיבר מין אחר כדי להגיע לראש הפירמידה.

ב"סקרים קווינז" הנערות העשירות ששולטות בבית האחווה הן גם הקורבנות על כוונת הרוצח הסדרתי המסתורי. גם כאן לוקחים היוצרים את הז'אנר והופכים אותו על ראשו, שכן באופן מסורתי הקורבן המרכזי של הרוצח בסרטי אימה הוא מי שמכונה "הנערה הסופית" (Final Girl). הנערה הסופית היא כמעט ההפך המוחלט של קריקטורת הנערה העשירה – היא תמימה ובתולית, חכמה ובעלת תושייה. הנערות העשירות והמרושעות ב"סקרים קווינז" מזכירות יותר מכל את שלישיית הבנות בסרט "מלכות הכיתה" (Heathers), שבו הן נרצחות זו אחר זו על ידי הצלע הרביעית בחבורה (וינונה ריידר), שפקעה סבלנותה כלפי חברותיה.

כמו ב"מלכות הכיתה", "אחת שיודעת" ו"ילדות רעות", גם ב"סקרים קווינז" הנערה העשירה הראשית מוקפת כמה נתינות פופולריות כמעט כמוה, אך הן הגרסה החיוורת שלה – עשירות אבל לא כמוה, יפות אבל פחות ממנה. במקרה הזה הן אף מקבלות את שמה של העריצה – שאנל (בגילומה המצוין של אמה רוברטס) – ונקראות בהתאמה שאנל מספר 2, שאנל מספר 4 וכמובן – שאנל מספר 5 (כדי לא לפספס, חלילה, את הבדיחה).

ריאן מרפי ייבא הפעם מ"גלי" את אסופת האנדרדוגים שהוא כל כך אוהב – ליה מישל חוזרת כחנונית הארדקור עם חגורת תמיכה אימתנית לצוואר, ולצדה דמויות כמו "מעריצה חירשת של טיילור סוויפט", "הלסבית המיליטנטית", הבחורה השחורה שאין בה שום דבר אנדרדוגי חוץ מהיותה שחורה וכמובן – השמנה. בעוד ב"גלי" חבורת הלוזרים עברה את המסך דרך פילטר של חמלה והטפה לקבלת האחר, כאן מדובר בקבוצה נלעגת של דמויות שבוודאי יירצחו זו אחר זו וישאירו את הנערות העשירות להתמודד מול הרוצח לצד הדמויות המצודדות יותר.

חוקי הג'ונגל

השימוש הזה בנערה העשירה הסטריאוטיפית – גם אם היא מרושעת – כגיבורה, מתאפשר משתי סיבות. האחת – למרות האש שהיא רושפת לכל עבר, הנערה העשירה היא עדיין מודל לחיקוי. נערות אחרות רוצות להיות היא, ואפילו נשים מבוגרות מייחלות בסתר לבן לחזור לתיכון ולהיות בסיבוב הזה קצת יותר פופולריות, קצת יותר רזות וקצת יותר אופנתיות. ב"ילדות רעות" למשל, רג'ינה ג'ורג' נערצת על ידי כולם, וחבריה לספסל הלימודים בונים סביבה מיתוסים זוהרים למרות רשעותה.

הסיבה השנייה היא שהמיקום בתיכון או בקולג' מאפשר סביבה שבה נשים, כאמור, באמת יכולות להיות חזקות ובעמדת שליטה, לעומת שלבים מאוחרים יותר בחיים שבהם הן מוחלשות. נוסף לכך, הגיל הצעיר משמש כמרכך של התחושות הקשות שעלולות להתעורר אצל הצופים והצופות כלפי הדמות המרושעת. ב"סקרים קווינז", בדומה ל"אחת שיודעת", הדמויות אינן חד ממדיות ולרוע שנוטף מהן יש סיפור רקע: הורים מזניחים וסביבה חברתית תחרותית, ומאחורי אלו עוד שכבות שקל יותר להזדהות איתן או לגלות כלפיהן אמפתיה. גם ההצגה הרדודה ביותר של הנערה העשירה מקפלת בתוכה בהכרח עוד שכבות של אישיות שהצופה מכיר מתוך טקסטים אחרים וגם מהחיים עצמם.

הן האחוז האחד. "סקרים קווינז"

גילן הצעיר מקל על הצופים לעשות להן הנחות שיכולות להגיע מתוך הזדהות עם חוסר הביטחון של שנות הנעורים – שעליו לפעמים מפצים בעודף ביטחון – וכן מהסביבה החברתית־מעמדית הרעועה וההפכפכה, שבה גם הנערה הפופולרית ביותר עלולה להפוך למנודה במהלך אחד שגוי או כתוצאה של שמועה מרושעת שצצה, כאשר הסביבה המחייבת של מערכת החינוך לא מאפשרת לה בריחה.

אין זה מקרי שיוצרי "ילדות רעות" – המבוסס על ספר עזרה עצמית בשם Queen Bees and Wannabes – השתמשו בדימוי הג'ונגל כדי לתאר את מלחמת ההישרדות היומיומית של התיכוניסטיות שחייבות להפוך לחיות טורפות כדי לא להיטרף בעצמן. הספר, שהוא מעין מדריך להתמודדות עם קליקות התיכון האכזריות, הפך תחת שרביטה של טינה פיי לקומדיית נקמה בנערה העשירה הפופולרית, שמתאפשרת רק כאשר קמה לה יריבה ראויה, שאמנם לא מגיעה מהרקע הכלכלי הרלוונטי אך נראית טוב מספיק כדי להתברג לקליקת מלכות הכיתה ולהפוך אותה מבפנים.

גם ב"סקרים קווינז" ההישרדות החברתית היא חלק מהותי בעלילה, שבמהלך פרודי היא הופכת חשובה אף יותר מאשר ההישרדות האמיתית. בכך מתחדדת התפיסה של סביבת התיכון כמיצוי של כל מה שמתהווה בפרופיל הפסיכולוגי של נערה מתבגרת בעולם המודרני ונשאר שם בעיקשות גם בחייה הבוגרים, למרות הניסיונות להדחיק – הרצון להיות יפה ולהרשות לעצמך את כל החשקים שעולם הפרסום עומל להחדיר בנו, גם אם במחיר של ויתורים מוסריים שהם לפעמים הכרחיים כדי לשרוד כאישה. לא מפתיע, אם כך, שסדרות המתמקדות בנערות עדיין נוחלות הצלחה אצל קהל נשים מבוגרות ואף הופכות לקאלט. עמוק בפנים כולנו היינו רוצות להיות בלייר וולדורף.