סרבנית המצפון עמרי ברנס: "אלאור אזריה הוא קורבן של המערכת"
"מקבלי ההחלטות שולחים ילדים בני 18 עם נשק לעשות דברים כאלה ואחרים, ואני חושבת שהוא פעל מתוך פחד ואיום"
אהלן עמרי ברנס. לפני כשבוע נכנסת לכלא הצבאי בפעם הראשונה לאחר שסירבת להתגייס מטעמי מצפון, וביום שלישי האחרון השתתפת במפגש פתוח של סרבניות, שעות לפני עצרת התמיכה באלאור אזריה. אזריה, שירה במחבל המנוטרל בחברון, הוא פחות או יותר בגיל שלך. את חושבת שאת יכולה למצוא בסיפור שלו נקודות הזדהות?
"אני מאמינה שהוא קורבן של המערכת, כמו רובנו. אנחנו נולדים עם רובה ביד. מערכת החינוך מחנכת אותנו להסתה והתקשורת מלמדת אותנו שכל פלסטיני הוא מחבל. מקבלי ההחלטות שולחים ילדים בני 18 עם נשק לעשות דברים כאלה ואחרים, ואני חושבת שהוא פעל מתוך פחד ואיום, אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות האישית שיש לו, אי אפשר ללכת רק לפי מה שאומרים לנו. צריך לפתוח את העיניים ולהבין שיש אפשרות לסרב ולהגיד לא".
את מאמינה שבתנאים מסוימים זה משהו שהיה יכול לקרות גם לך?
"לא, אבל אני מבינה למה זה קורה להרבה אנשים. צו המצפון שלי קופץ ישר ואי אפשר לשלוט בו. אם אני מרגישה שמשהו הוא לא צודק, אני הולכת אחרי הלב. אבל זה לא אומר שאני לא מבינה אנשים שפועלים מפחד".
אני מתאר לעצמי שהשבוע הראשון בכלא היה לא קל.
"זאת חוויה קשה, אבל מחשלת. מה שבעיקר היה קשה לי הוא שנכנסתי לכלא צבאי, ולכן הייתי צריכה גם ללבוש מדים ולהגיד 'כן המפקדת' ו'לא המפקדת'. אני אמנם מסרבת, אבל נדרשת לקחת חלק במשחק הזה. חוץ מזה, אם מסרבים אז נשלחים לאגף הבידוד, וזה משהו שבאמת קשה לעבור".
איך מסתכלים על סרבני מצפון בתוך הכלא?
"פגשתי שם תגובות מגוונות. היו חברות שהכרתי בתא שלי ואני שומרת איתן על קשר. היו גם כאלה עם דעות ימניות קיצוניות שמיד שייכו אותי לשמאל הקיצוני בלי שסיפרתי מי אני. אמרו לי שאני לא צריכה לחיות בארץ, איימו לדרוך עליי בהפגנות או לדקור אותי ברחוב. הכי כואב לי שאומרים לי לעוף מהארץ, כי הדרכים שבהן בחרתי והדעות שגיבשתי לעצמי באות מתוך דאגה למדינה, לא כדי לנער מעצמי אחריות".
אז עכשיו את מחכה לתקופת הכליאה השנייה שלך?
"כן. אני צפויה להיכנס לכליאה שנייה, וכנראה גם לשלישית, וזה ישוב ויחזור על עצמו עד שבסוף יוותרו לי. כמו מלחמת התשה".