חמישים פלוס סקסית: 7 סרטים שמציגים מיניות נשית מבוגרת

תנאים של חיבה (1983)

לאורורה, אלמנה בשנות החמישים לחייה (שירלי מקליין), יש הרבה מחזרים, אבל היא אינה מתמסרת לאף אחד מהם. "למה את לא מודה שיש לך צרכים ביולוגיים?" שואל אחד מהם. "כי אין לי", היא עונה לו ביובש. או שאולי המחזרים (בהם דני דה ויטו) לא מספיק אטרקטיביים בעיניה. בבית השכן מתגורר אסטרונאוט (ג'ק ניקולסון) שמרבה להשתובב עם עלמות צעירות. הוא מסקרן את אורורה, אבל היא חוששת להיפתח אליו, כי כל מה שיוצא לו מהפה נשמע כמו הצעה מינית. כמה שנים אחרי שהוא מזמין אותה לדייט במסעדה היא דופקת על דלתו ונענית להצעה שהוא כבר שכח. הוא לוקח אותה במכונית ספורט עם גג נפתח – סמל פאלי בהתגלמותו – ושערה המסודר נפרע ברוח. אבל כשהוא שולח יד לתוך החזיה שלה היא נרתעת ובורחת ממנו ומעצמה. חולפים עוד ימים בטרם אורורה מזמינה את האסטרונאוט לראות את הרנואר בחדר המיטות שלה (זאת לא מטאפורה –  ציור של רנואר אכן תלוי ליד מיטתה). "אתה לא קולט שאני סבתא?" היא אומרת לו רגע לפני שהיא סוף סוף נותנת לתשוקתה להתפרץ. מוקד הדרמה בסרטו עתיר האוסקרים (סרט, בימוי, תסריט, שירלי וג'ק) של ג'יימס ל. ברוקס הוא יחסיה המורכבים של אורורה עם בתה (דברה ווינגר), אבל העורק העלילתי שמוקדש לפריחה המאוחרת של הסבתא הדוקרנית מעניק לו כמה מרגעיו היותר נהדרים. ניקולסון דרך אגב צעיר ממקליין בשלוש שנים. אפשר למצוא את הסרט ב-VOD של יס.

באהבה אין חוקים (2003)

עשרים שנה אחרי "תנאים של חיבה", ג'ק ניקולסון שב לגלם וריאציה על תפקיד הפלייבוי המזדקן שחוגג עם יפהפיות צעירות, עד שהוא מגלה את היתרונות של יחסים עם אישה בגילו. הארי, בעל חברת תקליטים, מגיע עם בת זוג צעירה (אמנדה פיט) לבית החוף של אמה הסופרת אריקה (דיאן קיטון) וחוטף שם התקף לב. אריקה מסכימה שהוא יישאר בביתה עד שיתחזק, ולמרות רתיעתה הראשונית ממנו הם מתחילים למצוא חן זה בעיני זו. "לא השתמשתי בשפתיים לנשיקות כל כך הרבה זמן", אומרת אריקה אחרי הנשיקה הראשונה. "השתמשתי בהן לשים שפתון, ולשרוק". ואז היא מבקשת ממנו לגזור את החולצה עם צווארון הגולף שהיא הסתגרה מאחוריו במשך שנים. כשהוא מעלה את שאלת אמצעי המניעה, היא מציינת שהיא בגיל הבלות, והוא מגיב בחיוך נלהב – "אני נער בר מזל". אחרי האורגזמה היא פורצת בבכי משחרר, והארי המופתע דומע גם הוא. החיבור בין קיטון לניקולסון מחשמל, ממש, ולמחזר הצעיר קיאנו ריבס אין סיכוי. משום שהארי אינו מתחייב למערכת יחסים, אריקה מתחילה לצאת עם הרופא החתיך ושוכבת גם איתו (הסרט עוצר מחוץ לדלת ואינו נכנס איתם לחדר המיטות – אולי מחשש שהצופים יתקשו לקבל את הפרשי הגילים), אבל ליבה נתון להארי. "לא ציפיתי להתגלות מחדש על ידי ננסי מאיירס", אמרה קיטון בנאום התודה שלה כשזכתה בגלובוס הזהב. "בואו נודה באמת, לגלם אישה ראויה לאהבה בגיל 57 זה כמו לנסות להגיע לכוכבים עם סולם". היא המשיכה וציינה שהפרס ניתן ל"קומדיה רומנטית בכיכובם של ג'ק ודיאן, שגילם המשולב הוא 125". אבל בואו נודה באמת – בגיל 57 קיטון נראית פיצוץ בערום. הרבה נשים היו שמחות להראות כך בגיל 27. אפשר למצוא את הסרט ב-VOD של יס.

אמא (2003)

גם בסרטו של רוג'ר מישל הבריטי הגיבורה שוכבת עם המאהב של בתה, אבל כאן לא מדובר בקומדיה רומנטית מלבבת, אלא בטקסט יותר קשה ומאתגר, גם משום שאן ריד בת ה-68 ("הטנגו האחרון בהליפקס") בהחלט לא נראית כמו כוכבת הוליוודית. במשך שנים רבות מיי הצניעה את עצמה ואת רצונותיה (היא הפסיקה לצייר) וקשרה את שרוכיו של בעלה. הוא מת לפתע במהלך ביקור בלונדון אצל הצאצאים, וכשהיא נותרת לבד מיי עוברת להתגורר אצל בנה. בתה פאולה מלאת טרוניות כלפיה ("אף פעם לא האמנת בי") ומנהלת רומן לא יציב עם הנגר הנשוי דארן, שעובד בבית אחיה (דניאל קרייג, טרום ימי ג'יימס בונד). מיי מחליטה לתהות על קנקנו, מכינה לו ארוחות צהריים בזמן שהוא עובד, ואף מבקשת לאייר אותו – היפוך קלאסי של נקודת המבט שמסמן אותו כאובייקט הארוטי. בהדרגה השיחות בין השניים הופכות לאינטימיות. היא, למשל, מספרת לו איך כמעט עזבה את בעלה למען גבר שעשה לה טוב במיטה, אבל היא לא רצתה לטלטל את אמות הסיפים ונשארה בבית. אחרי שהיא מנשקת אותו, דארן מעודד אותה לדבר בפתיחות על כמיהותיה. היא מבקשת ממנו לשכב איתה, הוא נענה לה, והיא נחשפת למצלמה בשיא תשוקתה, ללא כל עידון רומנטי. "חשבתי שאף אחד לא ייגע בי יותר", היא אומרת, ואחרי הפעם השנייה היא כבר מתחילה לפנטז על טיול משותף באירופה. פאולה מגלה מה אמה עושה בשעות הצהריים כשהיא מתבוננת באיורים שלה, ורואה שבכמה מהם היא נראית מוצצת לו. בתגובה היא מנסה לדחוף אותה לזרועותיו של גבר זקן. "אמא", המבוסס על תסריט מאת חניף קוריישי, הוא מהסרטים היותר כנים ונועזים שעסקו בתשוקות המיניות של אישה מבוגרת, והוא אינו מציע גלולת הרגעה.

אהבה בים הדרומי (2005)

סרטו המצוין של לורן קאנטה מספר על שלוש נשים לבנות בגיל העמידה, שמגיעות לחופשת קיץ בהאיטי, שם הן מעבירות את זמנן על חוף פסטורלי, בין זרועותיהם של הגברברים המקומיים. הסרט מתרחש בשלהי שנות השבעים, ימי שלטונו של הרודן "בייבי דוק" דובלייה, ודקות ספורות מגן העדן הקריבי נמצאים הרחובות של פורט-או-פרנס, עיר מוכת עוני, אלימות ושחיתות ממשלתית, שם לגבה בן ה-18, מושא תשוקתן של כל הלבנות, מבוקש על ידי המשטרה. הסרט עוזב את החוף רק לעתים רחוקות, ומתמקד ביריבות שנוצרת בין אלן הוותיקה וחסרת האשליות (שרלוט רמפלינג השגיבה היתה אז בת 59) לבין ברנדה הצעירה ממנה (קארן יאנג) שעדיין נושאת בליבה פנטזיות רומנטיות לגבי נסיך החוף. הסרט בוחן את היחסים הקולוניאליסטיים בין הנשים הלבנות והנערים השחורים, ללא רתיעה וללא רומנטיזציה. הוא מגלה הבנה כלפי הדמויות והתהליכים שהן עוברות, ולכן הוא גם אירוני וגם נוגע. הממד האלגורי ברור ולא לוחץ, והגיחות הבודדות אל העיר מאיירות בקווים עזים את ההקשר הפוליטי.

גלוריה (2013)

גלוריה (פאולינה גרסיה הנפלאה, שזכתה בפרס המשחק בפסטיבל ברלין) היא גרושה ותיקה בת 58 שבבקרים עובדת במשרד ומשאירה הודעות דואגות במשיבונים של בנה ובתה, ובערבים הולכת למועדון פנויים. ערב אחד היא פוגשת את רודולפו, ואחרי לילה של סקס, שאינו מסתיר מאיתנו את פגעי הזמן בגופותיהם, מתפתח ביניהם רומן מעורר תקווה. רודולפו רומנטי ונלהב, אבל הוא מתקשה להשתחרר מהתלות שלו בתלותן של גרושתו ובנותיו בו, וגלוריה תוהה אם זה מה שהיא צריכה ורוצה. סבסטיאן לילו הצ'ילאני יצר סרט אינטימי ומתבונן, שאין בו רגע מזויף, על אישה בוגרת, שלמה ואמיצה שמסרבת להיכנע לשטויות. חמש שנים אחרי כן הוא יצר רימייק אמריקאי עבור ג'וליאן מור. בגיל 58 מור עדיין ניחנה בגזרה מושלמת על פי כל קנה מידה, ואם היה איזה קימור חדש בבטן, הוא לא נחשף למצלמה. היא תמיד נראית נהדר בשמלות יפהפיות, ולכן הסרט בכיכובה מאבד משהו מהייחוד ומהכנות הכובשת של המקור.

נערות לוח השנה (2003)

מקרה אמיתי מ-1998 שימש השראה לקומדיה האנגלית החביבה הזאת על קבוצת נשים מבוגרות ממועדון נשים כפרי, שמחליטות להצטלם בערום ללוח שנה, כדי לגייס כסף לבית החולים המקומי. בהיותן אנגליות מאוד, כפי שהן טורחות לציין, חלקן מעולם לא חשפו את גופן בפני בעליהן, אפילו במיטה. הלן מירן בת ה-58 היא הרוח החיה, ואליה מצטרפות כמה שחקניות וותיקות וטובות, בהן סיליה אימרי, פנלופה ווילטון (איזובל קראולי ב"אחוזת דאונטון") וג'ולי וולטרס בתפקיד אנני, שבעלה הגנן חלה בלוקמיה ומת בבית החולים. ההשראה היא טקסט על פרחים שכתב זמן קצר לפני מותו, בו ציין ש"השלב האחרון הוא המופלא ביותר" ואז הם נובלים. האחווה הקבוצתית מעניקה להן חוויה משחררת שחוזרת איתן הביתה. הסרט מנוקד ברגעים אירוניים, כמו זה שבו שני בני עשרה מדברים על אימהותיהן בטון ידעני. "בגיל הזה נשים עוברות תקופה קשה, והן נעשות לא הגיוניות ומוזרות, וקשה לצפות את התנהגותן", אומר אחד. "איך אתה יודע?" שואל חברו. "אבא שלי אמר לי". לוח השנה זוכה להצלחה הרבה יותר גדולה מכפי שהן יכלו לשער, והן מוזמנות להוליווד להתארח בתכנית של ג'יי לנו. כשהן מתכוננות לאירוע – לובשות חזייה, גורבות גרביונים – המצלמה מלטפת את חמוקיהן והופכת אותן לאובייקטים ארוטיים, כמו שנהוג לצלם נשים צעירות. וזה אולי הרגע הכי הצהרתי של הסרט. ב-2008 הסרט עובד למחזה שהוצג בווסט אנד בכיכובן של סטאריות ותיקות כפטרישה הודג' ושון פיליפס, וב-2015 הוא עובד גם למחזמר שהוצג אף הוא בווסט אנד.

יחסים פורנוגרפיים (1999)

גבר ואישה אנונימיים נפגשים במלון כדי להתנסות בחוויות מיניות שאותן לא העזו לנסות עם מכריהם. הקשר נוצר בעקבות מודעה שהיא פרסמה בעיתון, והם אינם מזדהים בשמותיהם, גם לא בפני הצופים. הם נפגשים מדי שבוע, לומדים להכיר זה את גופו של זה, ונעשים מכורים זה לזה. הם לא מתכוונים להכניס רגש למשוואה, אבל החיבור הפיזי הלוהט מניב התאהבות שמסבכת את העניינים. סרטו של פרדריק פונטיין חוקר את הקשרים בין משיכה מינית לבין שאר המרכיבים של מערכת יחסים. הוא אינו עוסק במיניות של אישה בגיל העמידה דווקא, רק שהאישה בסרט היא נטלי ביי שהיתה אז בת 51 (וזכתה על הופעתה בפרס השחקנית בפסטיבל ונציה), והגבר הוא סרגי לופז שהיה בן 34, וזה חלק מיופיו של הסרט המפתה הזה.