אנחנו עדיין לא מאמינים שרשימת הסרטים הזאת אקטואלית שוב

החלק של ההרמה אמנם יותר זכור, אבל יש גם עלילת משנה על הפלה. מתוך "ריקוד מושחת"
החלק של ההרמה אמנם יותר זכור, אבל יש גם עלילת משנה על הפלה. מתוך "ריקוד מושחת"

בלדת מעמד הפועלים של "וירה דרייק", דוקו על מחתרת נשית בשיקגו שעשתה את זה באמת ואפילו עלילת משנה בקלאסיקת האייטיז "ריקוד מושחת": רוב הסרטים שעסקו בהפלות במחתרת חשבו שהם מתארים תקופה היסטורית קרובה-רחוקה. אז חשבו

30 ביוני 2022

בעוד הטלוויזיה האמריקאית העזה, לעיתים נדירות, לעסוק ברצינות בהפלה, מבחינת הקולנוע ההוליוודי הנושא הזה נשאר עמוק בארון. ב-2007 "הדייט שתקע אותי" של ג'אד אפטאו אפילו התבדח על הרתיעה מהמילה עצמה – במקום להגיד את ה-a-word, ג'ונה היל שב ואמר "shmashmortion". כשמחפשים סרטים אמריקאים העוסקים בהפלה, אפשר למצוא אותם רק בקולנוע העצמאי, ורובם (כמו גם רוב הסרטים בנושא שנוצרו באירופה) מספרים על תקופות חשוכות שבהן הפלה היתה לא חוקית, ונשים נאלצו לקחת את נפשן בכפן ולפנות לסמטאות אפלות. זה בלתי נתפס שהסרטים התקופתיים האלה שבים להיות עדכניים באמריקה של היום. הנה כמה מהטובים שבהם.

ריקוד מושחת (1987)

זה לא הדבר הראשון שעולה בזיכרון כשחושבים על הסרט המוזיקלי הצנוע הזה שזכה להצלחה לא צפויה, אבל בייבי (ג'ניפר גריי) לא היתה זוכה לרקוד ריקוד מושחת עם ג'וני (פטריק סווייזי) אלמלא בת זוגו פני היתה מתמוטטת בעקבות הפלה כושלת. פני נאלצה לפנות למסלול הזה משום שבשנות השישים הפלה היתה לא חוקית במדינת ניו יורק (הסיפור מתרחש עשר שנים לפני שבית המשפט העליון הפך את זכות ההפלה לחוקתית ב-1973). "לבחור היו סכין מלוכלכת ושולחן מתקפל. יכולתי לשמוע אותה צורחת במסדרון", מספר ידיד שהיה איתה. הסרט אינו שופט את בחירתה של פני, אלא מבהיר לנו כמה זה נורא שלא היתה לה אופציה לעבור את ההליך באופן חוקי ובטוח. אביה הקפדן של בייבי (ג'רי אורבך) אף מטפל בה בלי לשאול שאלות. יש לציין שהאולפנים ההוליוודיים הגדולים דחו את התסריט של אלינור ברגסטין, ובסופו של דבר הוא הופק בתקציב נמוך של 4.5 מיליון דולר. השאר הוא היסטוריה.

הג'ייניות (2022)

הסרט התיעודי הנהדר הזה בהפקה HBO זמין לצפייה בהוט, יס וסלקום TV. התזמון מושלם, אף שצמד הבמאיות טיה לסין ואמה פילדס החלו לעבוד עליו לפני שהיה להן מושג שהסרט ההיסטורי שלהן ישוב להיות מציאות מרה. בסוף שנות השישים בשיקגו, כשהפלה היתה לא חוקית (ונשים בהריון לא יכלו לעבוד), קבוצת נשים אמיצות התארגנו לבצע הפלות במחתרת. הן עשו זאת כדי להציע לנשים אופציה תומכת, בטוחה וזולה יותר מאשר ארגוני הפשע שעסקו בכך. הן בחרו בשם הקוד "ג'יין" וסיפקו יותר מ-11,000 הפלות. בשלב מסוים, כשגילו שהרופא שאיתו עבדו לא באמת היה רופא, הן אף החלו לבצע את ההפלות בעצמן. שבע מהן נעצרו על ידי המשטרה ב-1972, ומה שבסופן של דבר הציל אותן ממאסר ממושך היתה פסיקת בית המשפט העליון בינואר 1973 – המוכרת לנו בשם רו נגד ווייד. הסיפור מסופר למצלמה על ידי הגיבורות עצמן, והוא מרתק, מהותי ומעורר השתאות.

עסקי נשים (1988)

שמו של הסרט הצרפתי הזה (במקור: Une affaire de femmes) שם את האצבע בדיוק בנקודה – הפלה זה עסק של נשים, אבל גברים עושים את כל ההחלטות. סרטו של קלוד שברול מגולל את סיפורה האמיתי של האישה האחרונה שהוצאה להורג באמצעות גיליוטינה באשמת בגידה באומה. זה קרה ב-1943, כשצרפת היתה נתונה תחת הכיבוש הנאצי. חטאה של מארי לואיז ז'ירו (איזבל הופר) היה שבזמן שבעלה היה שבוי בגרמניה היא החלה לבצע הפלות במטבח שבדירתה העלובה כדי לפרנס את משפחתה. כשבעלה (פרנסואה קלוזה) חוזר מהשבי והוא שבר כלי, היא ממשיכה להיות המפרנסת, ואף נהנית מהכוח שבידיה. כשאחת מהמטופלות שלה מתה, ז'ירו לא מתרגשת וממשיכה הלאה. כדרכו של שברול, הסרט מציג תמונה מורכבת ולא סנטימנטלית, ודווקא בשל כך עתירת עוצמה. הופעתה הנחושה של הופר זיכתה אותה בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל ונציה.

וירה דרייק (2004)

גם מייק לי הבריטי בחר לספר על אישה שעושה הפלות לא חוקיות, והקדיש אותו להוריו – רופא ומיילדת. זה סיפור פשוט על אישה פשוטה, כולה פעלתנות, טוב לב ושמחת חיים, שעושה הפלות בעזרת סבון ומזרק מים לנשים שנכנסו להריון לא רצוי בלונדון של שנות החמישים (הפלות היו בלתי חוקיות בבריטניה עד 1967). וירה מאמינה בלב שלם שהיא עוזרת לנשים בצרה, ולא לוקחת כסף בעבור שירותיה. טוב לבה מדביק גם את הסובבים אותה, בהם השוטרים שעוצרים אותה, והשופט, שעל פי חוק נאלץ לגזור לה עונש מאסר. לי מגיש סרט חם, אמפתי ומוחץ, בלי לוותר על עקיצה מעמדית אופיינית. במקביל למעקב הצמוד אחר היומיום הפרולטרי של וירה והמטופלות דלות האמצעים שלה, אנחנו חוזים בתהליך שעוברת בת עשירים שעוברת הפלה בעולם אלטרנטיבי, מואר ונקי, שבו הכל יקר ומותר. אימלדה סטונטון בתפקיד וירה מעצבת הופעה פלאית והמבט על פניה כשהשוטרים מופיעים בדלת מפלח את הלב.

אחת שרה, השנייה לא (1977)

ב-1971 חתמה אנייס ורדה על "המניפסט של ה-343" שקיבץ נשים צרפתיות שעברו הפלה. זה היה אקט של מחאה, והחותמות (בהן גם סימון דה בובואר, קתרין דנב, ז'אן מורו, מרגריט דיראס ומפורסמות נוספות) חשפו את עצמן לתביעה אפשרית. שש שנים אחרי כן הבמאית הגדולה יצרה מלודרמה מוזיקלית שובת לב על חברות ארוכת שנים בין שתי נשים על רקע הפעילות של התנועה הפמיניסטית בצרפת של שנות השבעים. הקשר בין השתיים מתחיל ב-1962, כשפולין בת ה-17 משיגה כסף עבור סוזן בת ה-22 כדי שתוכל לנסוע לעשות הפלה בשווייץ. לסוזן יש כבר שני ילדים והיא לא יכולה להרשות לעצמה ילד נוסף. "רצון חופשי זה פילוסופיה בפעולה", מכריזה פולין. עשר שנים אחרי כן השתיים נפגשות שוב בהפגנה בעד הזכות להפלה, והקשר ביניהן מתחדש ומתעצם. שוט הסיום המרגש של הסרט מתמקד ברוזלי, בתה בת העשרה של ורדה, כנציגה של דור העתיד.

אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד (2020)

אוטום, בת 17 המתגוררת בעיירה קטנה בפנסילבניה, מגלה שהיא בהריון. במרפאה אוונגליסטית (שמתחזה למרכז הריון) מנסים לשכנע אותה להשאיר את העובר. נראה שהרקע להריון אינו משמח ואוטום (סידני פלאניגן) מבקשת מבת דודתה לנסוע איתה לניו יורק למרפאה שבה יסכימו לעשות לה הפלה בלי להתקשר להוריה. סרטה העגום והמהולל של אליזה היטמן עוקב אחר מסען לעיר הגדולה, שבמהלכו הן נדרשות לתעצומות נפש גדולות כדי להתמודד עם הסקסיזם שאורב להן בכל פינה. שמו של הסרט נלקח מהסצנה המועכת במרפאה שבה אוטום נדרשת לענות על סדרה של שאלות. דרך ארבע התשובות האלה אנחנו מקבלים מושג כואב על מה קרה לה. הסרט מתרחש בהווה של לפני שנתיים, כשהפלה היתה זכות חוקתית, ועדיין לא לגמרי נגישה. "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" הוא חלק מתת-ז'אנר מתפתח של סרטי מסעות לצורך הפלה, המספרים על שתי נשים צעירות שנאלצות לצאת למסע ארוך כדי להשיג הפלה או גלולת היום שאחרי – שירותים המוצעים רק במעט אזורים בארה"ב. סרטים כאלה הם "Unpregnant" של רייצ'ל לי גולדנברג, "Plan B" של נטלי מוראלס ו"Grandma" של פול וייץ, עם לילי טומלין כסבתא קשוחה שנרתמת לעזור לנכדתה הזקוקה להפלה.

ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים (2007)

סרטו המצמרר של כריסטיאן מונג'יו, שזכה בפרס דקל הזהב ובאוסקר האירופאי לסרט הטוב ביותר, מחזיק אותנו במתח אדיר לכל אורכו. עצם הכללתו ברשימה הנוכחית הוא סוג של ספוילר. הסרט מתחיל מהאמצע ועוקב אחר כמה שעות מכריעות בחייהן של שתי סטודנטיות, שותפות לחדר במעונות. הוא מתרחש ברומניה של 1987 ומספר סיפור קשה, אינטימי וטעון. לא צריך שום היכרות עם ההיסטוריה הרומנית כדי להתחבר לסרט ולדמויות, כי הסיטואציה כה דומה לגורלן של נשים בארצות אחרות (עם זאת, יש לציין שרומניה אסרה הפלות לא בגלל התנגדות מוסרית או דתית, אלא כדי להגדיל את שיעורי הילודה). הגבר שמגיע לבצע את ההפלה מתגלה כטורף, אבל אוטילי (אנמריה מרינקה) מגלה שהנבל הגדול באמת הוא הממסד הבירוקרטי, ששיעבד את הנשים ללדת עבור המדינה.

Happening (2021)

זוכה פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה 2021 מבוסס על הרומן האוטוביוגרפי של אני ארנו, שבו תיארה את חוויותיה הקשות כשנכנסה להריון בצרפת של 1963 במהלך לימודיה באוניברסיטה. ההריון הסיט את חייה ממסלולם וגרם לה לבושה עמוקה. בחיפושיה אחר פתרון היא מגלה שהיא לגמרי לבד ("כל מי שיעזור לך יכול לסיים בכלא, גם את", אומר לה הרופא). בהדרגה סרטה של אודרי דיוואן הופך למותחן אפל המשיק לאימה, בלי לאבד את הריאליזם.